ב 7 בינואר 2013 העלתה רשת NBC את הסדרה Deception לאוויר כחלק מהשינויים שעשתה בלוח השידורים בחצי השני של השנה. ב 4 בחודש מרץ 2013 עלתה בברטניה הסדרה Broadchurch והוכיחה שוב את מה שאני טוען במשך שנים: הבריטים יודעים להפיק דרמות טובות יותר מהאמריקאים.
במידה ונעזוב את העובדה ש Deception שודרה ברשת NBC, ועובדה זו חרצה, ככל הנראה, את דרכה להסתיים כעבור עונה אחת בלבד, הרי שהשוואה בין שתי הסדרות רק תגרום ל Broadchurch עוול.
לכאורה, מדובר בשתי סדרות בעלות מכנה משותף: שתיהן מתחילות בעקבות רצח. בעוד ב Deception מדובר ברצח של מיה באוארס, בת למשפחת באוארס. הרי שב Broadchurch, הרצח הוא של דני לטימר הצעיר, בן למשפחת לאטימר. החלק המניע של שתי הסדרות הוא הניסיון למצוא את מי שעמד מאחורי הרציחות. הבעיה היא בביצוע.
Deception היא ההוכחה כיצד בארה"ב ייסדו סוג חדש של אופרות סבון: לקחת אופרת סבון רגילה ולהוסיף מעט מיסתורין, בדרך כלל רצח, ומתקבל מוצר. סוג הסדרות הנ"ל זולג גם לעולם הנוער, כאשר המובילה בתחום היא Pretty Little Lairs, שכבר מנסים לחקות אותה. הבעיה היא: מהר מאד מתקבל מוצר פלסטיק שאין מאחוריו שום משמעות. נכון, קצב האירועים מהיר וכמעט בכל פרק יש טוויסט בעלילה, אבל בסופו של דבר בשל יותר מדי אשליות לא מזהים את המוצר.
המקרה של Broadchurch שונה. הצופה אמנם מקבל את הטוויסטים בעלילה, כאשר החשד נופל מצד לצד, החל מהאב, אשר בגד באם, דרך תושב העיירה הותיק שהיה המעסיק של הילד, אך מתברר שיש לו תיק של תקיפה מינית, רק בכדי לגלות יותר מאוחר יותר שמדובר בנערה לה היא נישא כאשר בגרה, דרך החבר הכי טוב של דני ועד לכומר בכנסיה, תושבת מיסתורית של העיירה וגם השותף של האב. אך, בניגוד ל Deception, קצב האירועים מתנהל בצורה איטית ומבוקרת ובעיקר מדגיש את האיכות הגבוהה של התסריט, אלמנט בו רוב הסדרות האמריקאיות לוקות בחסר.
אלמנט חיובי נוסף ב Broadchurch הוא הצגת הדמויות כפגומות. התסריטאים לא בוחלים להציג את הדמות הראשית של הבלש אלק הארדי (דייב טננט המצוין) כדמות שיש לה עבר בעייתי, בו התקשורת "שתתה" את דמו לאחר שבמקרה קודם הרוצח לא נתפס, וזאת למרות שבהמשך העונה מתברר שמי שאחראית לכך היא אשתו, אשר ניהלה רומן עם בלש במחלקה ובשל הרומן הראייה המרכזית נגנבה. אך התסריטאים לא הסתפקו בכך וגם יצרו עבורו בעיה פיזית בליבו, אשר מגבילה אותו וגורמת לו להתקפים במצבי לחץ. בהקשר הנ"ל, צריך לציין את העבודה המופתית שעושה טננט בגילום הדמות וקשה לראות שחקן אחר עושה זאת בצורה טובה יותר.
גם לבלשית שלצידו, הבלשית אלי מילר בגילומה של אוליביה קולמן, יש חסרונות ובעיקר הדברים אמורים לגבי המראה הפיזי שלה, שבמילים עדינות ניתן להגדירו כלא כל כך מושך. בכך, בהפקה לא פחדו לקבל החלטה, שלא ליצור למעשה את המתח המיני המקובל בין שתי הדמויות הראשיות. צעד, שהמפיקים האמריקאים אוהבים מאד לעשות והוא נראה צפוי מאד. למעשה, עד לפרק האחרון של העונה הבלש הארדי לא מנהל מערכת יחסים רומנטית כלל וכלל, למרות שהוא מפלרטט עם בעלת האכסניה בה הוא מתאחסן, כאשר בשלב כלשהו גם לה היה מניע מסוים לרצח, מאחר והיא זו שמנהלת את הרומן עם אביו של דני.
תיאור הדמויות הפגומות נמשך: כפי שציינתי, האב של דני מנהל רומן, האם שנכנסה להריון לפני האירועים חושבת על הפלה, ובעיירה קטנה שכזאת מדובר ברעיון די מרחיק לכת, השותף של האב שיש לו יחוס משפחתי מפלצתי, כומר אלכוהוליסט (ארתור דארוויל מהסדרה "דוקטור הו") עם נטייה לפרסום ועוד...
אבל בסופו של דבר, הכל מסתכם בדבר אחד: האווירה הכללית שהצופה מקבל מהסדרה. בעוד שב Deception (ודומיה) התחושה היא של מוצר פלסטיק, הרי שלאחר הצפייה בשמונת פרקי העונה של Broadchurch הצופה שבע רצון, משום שהוא מקבל מוצר, שגם אם לא מקורי במיוחד (כמעט כל סדרת דרמה המכבדת את עצמה מוסיפה מיסתורין שכולל בחובו חקירת רצח), הרי שמדובר במוצר מעולה ובעיקר איכותי בשל שני גורמים עיקריים: תסריט איכותי מאד ולא פחדני, המוביל את הצופה צעד צעד בחקירה בלי יותר מדי ראוותנות ומשחק מעולה של השחקנים, בעיקר של דייב טננט כשחקן הראשי.
אז, לראות או לא לראות ?
לראות. Broadchurch הינה אחת הדרמות הטובות יותר שנראו על המסך בשנה האחרונה.
תגובה 1:
לדעתי הבעיה העיקרית של הסדרות האמריקאיות זה כמות הפרקים בעונה.
עונה של סדרה בריטית נעה בדר"כ על פני 8-10 פרקים. עונה של סדרה אמריקאית נעה על פני 22-24 פרקים ברשתות הברודקאסט, ו13-16 פרקים ברשתות הכבלים.
כתוצאה מכך התסריטאים האמריקאים נאלצים להמציא עלילות משנה מיותרות כדי למלא עונה.
לא סתם כשחושבים בשנים האחרונות על סדרות טובות בטלויזיה האמריקאית רוב הדוגמאות של סדרות דרמה מגיעות מהכבלים, כי שם העונה קצרה יותר ולכן גם איכותית יותר.
הוסף רשומת תגובה