שלב סיכום עונה: Lost In Space, עונה ראשונה: עוד אחת...

רבים בוודאי הרימו גבה כאשר "נטפליקס" הודיעו כי הם עומדים להפיק ריבוט לסדרה Lost In Space, אשר עלתה בשנת 1965. ניסיון אחד לנצל את המותג הזה נכשל, הכוונה היא לסרט שנעשה בשנת 1998 וכיכבו בו שחקנים בעלי שיעור קומה כגון וויליאם הארט, מימי רוג'רס, הת'ר גרהאם, לייסי שאברט (הזכורה מהסדרה Part Of Five, שבאותם ימים הייתה בשיאה) וגם מאט לה לבנק, שהסדרה שלו "חברים" גררה היסטריה גדולה ומעריצים לרוב. ולמרות הכל, הפרויקט נכשל ולא נוצרו לו סרטי המשך. בשל כך, דווקא הניסיון "להרים" את הפרויקט מחדש נראה מוזר, ובמיוחד בעת הזאת.

צפייה בעונה הראשונה של הסדרה (לסדרה כבר הוזמנה עונה שנייה) מעלה גם היא שאלה דומה. בדיוק כמו ש The Orville היא מעין מחווה לסדרת Star Trek המקורית, גם Lost In Space של שנת 2018 נותנת את התחושה של צפייה במשהו ישן, או ליתר דיוק במשהו בניחוח ישן.

מצד שני, הרעיון של הסדרה, אשר עוסקת במשפחת רובינסון, אחת ממספר משפחות חלוצות, שעוברת רילוקיישן מכדור הארץ לקולוניה רחוקה, אך החללית שלה מתרסקת על כוכב לא מוכר ומאלצת אותם להתמודד עם תנאים חדשים ורובוט מוזר ומפחיד, הרעיון הנ"ל מתאים מאד לתקופה הנוכחית שבה סדרות פוסט אפוקליפטיות צצות כפיטריות ביער וחלקן גם מצליחות במידה רבה.

כמיטב המסורת של סדרות "נטפליקס" המופקות בארה"ב (בניגוד לסדרות שהרשת מפיקה או קונה בחו"ל) העונה הראשונה מורכבת מעשרה פרקים בני שעה (בממוצע, יש פרקים מעל ויש פרקים מתחת) ולפי דעתי מדובר בשלשה או ארבעה פרקים יותר מדי. קיימת תחושה שהרעיון נמתח יותר מדי. לו כל הסדרה אמורה להתרחש על הכוכב החדש אולי אפשר להבין זאת, אך בתום העונה כל המשפחות, כולל משפחת רובינסון, מצליחות לברוח מהכוכב לפני שהוא נבלע בתוך חור שחור ולכן מגיעה התחושה הנ"ל.

יתרה מכך, פרט לדקות בודדות, שני הפרקים הראשונים, הארוכים מאד, עוסקים כמעט לחלוטין במשפחת רובינסון בלבד (וברובוט שאין לו פנים אנושיות והוא כמעט לא מדבר). חלק מהצופים יתקשו מאד לצלוח את הפרקים הללו, שהם גם הכבדים ביותר מכל פרקי העונה, ולהגיע אל שאר שמונת הפרקים הבאים הקלילים יותר, גם אם חלק מהנושאים נראים קשים יותר (בגידה, מוות, אהבה ראשונה, לחץ טראומטי). הטקסט בפרקים הללו קליל יותר ומכיוון שמשתתפים בו דמויות נוספות זה מקל על הצופה.

צריך לציין שני שינויים מהותיים בסדרה זו לעומת הסדרה הקודמת והסרט. ראשית, בפעם הראשונה, הדמות של "דר סמית משוחקת על ידי אישה, במקרה הזה מדובר בפרקר פוזי, אשר עושה עבודה גרועה מאד בגילום הדמות של הסוציופתית. נכון, היא אמורה להיות קרה ומחושבת, במיוחד מאחר והיא מתחזה לפסיכולוגית, אך היא אמורה לשטות במשפחת רובינסון שמכניסה אותה אל ביתה. כל מי שצופה בה על המסך מבין מיד שמדובר במשחק אז כיצד הם יכולים להבין שהמשפחה לא מבינה ש"עובדים" עליה?

שינוי מהותי שני, וגם הוא כככל הנראה ברוח התקופה. לאחר שהגדילו את מספר הדמויות הנשיות הראשיות בשעה שהפכו את ד"ר סמית לאישה בגילומה של פוזי, הרי שלפתע פתאם דמותה של ג'ודי היא של אפרו אמריקאית בגילומה של טיילור ראסל. יש איזכורים מינמליים בעיקר על ידי דמותו של ג'ון, אב המשפחה, לכך שהיא לא בתו הביולוגית, אבל אין כמעט שום התייחסות לכיצד זה קרה. דווקא בנקודה זו חייבים לציין שמשחקה של ראסל מרשים מאד, בוודאי ביחס לשאר השחקנים בסדרה. היא מצליחה להציג חוזק כשצריך, אך גם ררוגע ופגיעות לאחר שהיא סובלת מלחץ פוסט טראומה וגם כאשר היא חושבת שהיא מאבדת את מושא האהבה שלה דון ווסט (איגניסיו סרחיו) ואת אביה בהתפוצצות חללית. ללא ספק ליהוק מוצלח.

מצד שני, מקסוול ג'נקינס, אשר מגלם את דמותו של וויל, אמנם נראה טוב על המסך כילד נחמד ויפה, אך הוא לא מצליח לגרום להזדהות עימו כשצריך. עו שחקן ברשימה. עובדה שמוכיחה שלא תמיד צריך לבחור שחקן על פי יופיו, גם אם מדובר בילד. נכון, לעיתים ילד חמוד גורם לצופים לאהוב אותו, אך בסדרה זו הוא צריך לגלות רגשות, במיוחד עבור הרובוט, אשר הוא גורם לו להתאבד למרות שמדובר בחבר הכי טוב שלו, והוא לא מצליח בכך.

אז, האם לראות או לא לראות ?

חובבי הז'אנרים (סדרות פוסט אפוקליפטיות בעיקר, אך גם מדע בידיוני) יכולים לנסות אותה, במיוחד אם אין לכם משהו אחר לצפות בו. אם הם יצלחו את שני הפרקים הראשונים הם יכולים להעביר שמונה שעות סבירות. לא מדובר בלהיט, אך גם לא בדרמה גרועה (וכאלו יש לרוב). באופן אישי, ציפיתי ליותר ולכן מעט התאכזתי. כמו כן, גם התפלאתי שהיא קיבלה עונה נוספת. מצד שני, לראשונה מזה זמן רב לפי דעתי אפשר לסמן שחקנית מבטיחה שכדאי לשים אליה לב (טיילור ראסל). עבורי, לפחות בשביל עובדה זו היה כדאי לצפות בעונה כולה. האם גם לכם זה מספיק ?