שלב סיכום עונה: Bloodline, עונה שנייה: איך שגלגל מתהפך

אפתח ואומר זאת כבר עתה: העונה הראשונה של הסדרה Bloodline הייתה המוצר הטוב ביותר ש"נטפליקס" הוציא מתחת ידו מאז ועד עתה. כן, יותר מ"בית הקלפים" ובמרחק ניכר (אני יודע שיהיו קוראים רבים שלא יסכימו איתי, אבל אני דבק בקביעה שלי). מה שהפך את ההצלחה של הסדרה ליותר מוצלחת היא העובדה שמדובר באופרת סבון. לכאורה, אופרת סבון היא שם נרדף למוצר טלוויזיוני נחות, והוכחה לכך ניתן למצוא בביקורת של מבקרי טלוויזיה אשר נוהגים לדרדר מוצרים טלוויזיונים שהם לא אוהבים ואז לקרוא להם אופרות סבון. ההסכמה לגבי Bloodline הגיעה מכל קצווי הקשת של המבקרים, כאשר כולם היללו את המשחק של קייל צ'אנדלר (ג'ון רייבורן) ובן מנדלסון (דני רייבורן). ואז הגיעה העונה השנייה.

בדרך כלל לאחר שמקצצים במספר הפרקים מעונה לעונה, במיוחד מעונה ראשונה מוצלחת כל כך לעונה השנייה, ניתן להתאכזב. במקרה של העונה השנייה של Bloodline כדאי לברך את "נטפליקס" וההפקה על כך שהסתפקו בעשרה פרקים בלבד. בעוד שהעונה הראשונה הייתה יצירת מופת מהפרק הראשון ועד לאחרון וניתן היה לראות בה כמעט כאילו נכתבה כספר, הרי שהעונה השנייה לא נראית בדיוק אותו דבר, אלא כניסיון למתוח את הרעיון של העונה הראשונה אל תוך העונה השנייה.

העונה הראשונה הציגה את חזרתו הביתה של דני רייבורן, הכבשה השחורה של המשפחה, ואת כל הצרות והזיכרונות הרעים שהוא הביא עימו, אשר מגיעים לנקודת השיא בשעה שג'ון, אחיו, הורג אותו לאחר שהלה איים על חיי ג'ייני (טיילור רוביר), בתו של ג'ון בת ה 16. העונה השנייה היא הניסיון של ג'ון, ביחד עם מג רייבורן (לינדה קרדינלי) וקווין רייבורן (נורברט ליאו בץ'), האחים שלו, שסייעו לו להיפטר מהגופה, להתמודד עם מה שהם עשו ולהגן על הסוד הגדול, אשר גובה מהם כוחות בלתי נלאים. וזאת בשעה שנולן (אואן טיג), בנו של דני שאף אחד לא שמע עליו לפני כן (בשלב מאוחר יותר מתברר שרוברט, הסב, כן ידע על כך ומימן את גידולו) צץ ביחד עם אימו איב (אנדראה רייזברו) המנסה לסחוט כספים מהמשפחה ביחד עם פושע בשם אוזי (ג'ון ליג'וזמו). בשל כך, אולי אפשר גם לראות את שתי העונות כעונה אחת בעלת שני חצאים. במקרה שכזה, החצי הראשון היה הרבה יותר טוב.

שלא תבינו אותי לא נכון, מספר אלמנטים שהיו חזקים בעונה הראשונה נשארו בה גם בעונה השנייה ובראשם המשחק הנהדר של צ'נדלר ומנדלסון (במקביל למשחק טוב מאד גם של שאר הקאסט, הישן והחדש) וכן התסריט שנכתב ברמה גבוהה ביחס לסדרת דרמה באופן כללי ואופרת סבון באופן פרטי, אולם אפשר לציין בעונה זו גם מספר אלמנטים שפגעו בה.

ראשית, העונה הראשונה ציירה את דני כרשע בסיפור. נכון, היו לו סיבות מקלות מאחר שאביו הכניס אותו לבית חולים כשהיה נער משום שלא במתכוון גרם למות הבת האהובה במשפחה), אבל קבלת ההחלטות שלו וההידרדרות המוסרית שרק הלכה והתגברה ככל שהעונה הראשונה התקדמה יצרה בלב הצופים הזדהות עם כל חברי המשפחה ואפילו חלקם יכלו להצדיק את העובדה שג'ון רוצח את אחיו, במיוחד לאחר שהלה איים על חיי ביתו הצעירה. ואז הגיעה העונה השנייה והפכה את הכל.

כל מי שצפה בעונה השנייה מקבל את הרושם כאילו העונה נכתבה מנקודת מבטו של דני מתוך ניסיון לנקות מעט את שמו. במיוחד לאחר שהצופים מגלים את מערכת היחסים שלו עם בנו. במקביל לכך, דמותו של ג'ון משחירה מפרק לפרק כאשר הוא נסחט יותר מפעם אחת על ידי פושעים ובפרק האחרון כמעט ורוצח את אריק אובנון, חברו הטוב של אריק שיכול להפליל את ג'ון, אך ברגע האחרון מחליט לברוח ולהשאיר את האחרון בחיים. עד לדקות האחרונות של הפרק העשירי של העונה מתקבלת תחושה שהמפלצת האמיתית היא בכלל ג'ון, שהופך להיות לא רק רוצח אלא גם מניפולטור לא קטן, אשר מחזיק את אחיו קצר בכדי שלא ילשינו עליו וכמעט מצליח בכך עד לדקות האחרונות של העונה. השאלה היא, מדוע החליטו התסריטאים, בצעד ברור של אופרות סבון, להפוך את הכיוון של הסדרה כמעט ב 180 מעלות ?

בעיה נוספת שמטרידה בעונה זו היא, שפרט לדמותה של מג, כל הדמויות הנשיות הופכות לדמויות משניות. בין אם מדובר בסאלי רייבורן, האם של המשפחה, דיאנה אשתו של ג'ון, ג'ייני, בל, אשתו של קווין ואפילו איב, התוספת החדשה. במקום זאת, אנו עדים לתוספת הגברית של אוזי, להתרחבות התפקיד של מרקו דיאז (אנריקה מאוריקנו), הבלש שהיה הארוס של מג ועתה חוקר מחדש את הרצח של דני, שריף אגירה (דיוויד זאייס) שרץ מחדש לבחירות כשריף נגד ג'ון והתוספת החדש של רוי גילברט (בו ברידג'ס), האדם בעל הכוח וההשפעה, שיש לו אג'נדות משלו ובוחש מאחורי הקלעים וכמובן לתפקיד הנרחב מאד של ג'ון גם בעונה זו. אפשר וצריך היה לתת חלק נכבד יותר לנשים בעונה זו, במיוחד לדיאנה, אשר גילתה במהלך העונה שג'ון רצח את דני ומעדיפה להתעלם. יכול מאד להיות שקיצוץ הפרקים תרם לכך, אבל זו לא סיבה מספיק טובה, לפחות לפי דעתי.

נקודה שלישית בעייתית שכדאי לציין, כפי שאני רואה אותה, היא הניסיון להשאיר את מנדלסון גם בעונה השנייה באמצעות פלשבקים וכן בתור המצפון של ג'ון בנקודות מסוימות היא טכניקה מעצבנת של אופרות הסבון. נכון, רצו להראות את העבר של דני בכדי להבין אותו טוב יותר, אבל אפשר היה לעשות זאת בפרק או שניים ולא כחלק מהקאסט הראשי במשך עונה שלמה. כל מי שראה יותר משלש סדרות בחייו מבין שניסו "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה", כלומר גם להרוג את הדמות ומצד שני להשאיר את השחקן. מה הצעד הבא, לגלות שיש לו אח תאום ?

ולבסוף, מעט הקלילות שליוותה את הסדרה בעונתה הראשונה נעלמת לחלוטין בעונה השנייה. אין בה אפילו עשר דקות של קלילות. יכול מאד להיות שהעונה הראשונה, אשר הציגה את תחילתו של הסיפור הייתה חייבת, לפחות בתחילתה, להיות קלילה יותר בכדי למשוך צופים, אבל ה"כבדות" של העונה השנייה גורמת לכך שבניגוד לעונה הראשונה, שאפשר היה לצפות בה מההתחלה ועד הסוף ברצף, הרי שלגבי העונה השנייה זה כבר לא אפשרי. אחריי צפייה של שניים או שלשה פרקים חייבים לעשות הפסקה ארוכה ואז לחזור לצפות בה.

אז, לראות או לא לראות ?

ניתן לזהות ירידה ברמה בעונה השנייה לעומת העונה הראשונה, וכן מספר בעיות משמעותיות בעונה זו, אך עדיין כדאי לראות אותה. מדובר באחת הדרמות הטובות של העונה, בוודאי כאופרת סבון. מעניין יהיה לראות באם היא תקבל עונה שלישית את מספר הפרקים שיופקו לה ובאם יופקו הלקחים מהעונה השנייה (הקללת הסדרה, מתן קול גדול יותר לדמויות נשיות, פתיחת סיפורים חדשים ולא התעסקות גדולה יותר על העבר של דני ועוד...). משום שלא לאורך זמן רב הם יוכלו להסתמך על המשחק של צ'נדלר ומנדלסון, זה פשוט לא יספיק.