שלב סיכום עונה: Sherlock, עונה שלישית: לא מה שציפינו

שנתיים. כן, זה הזמן שעבר בין העונה השנייה והשלישית של הסדרה הבריטית, אשר בשתי עונותיה הראשונות הצליחה לבסס את עצמה כאחת הסדרות והאיכותיות של השנים האחרונות וזאת למרות שבכל עונה שודרו רק שלשה סרטי טלוויזיה. הסדרה העניקה בעונותיה הראשונות מבט חדש על דמותו של שרלוק הולמס ועשתה זאת בצורה טובה מאד. אבל, לחכות שנתיים בין עונות ? זה כבר יותר מדי. יתרה מכך, הזמן הרב שעבר גרם לבעיה גדולה.

מה הבעיה ?

היות והסדרה מיתגה את עצמה כסדרה טובה ואיכותית ואף סיימה את העונה השנייה בצורה חזקה מאד, במאבק המיתולוגי בין שרלוק הולמס לאויבו הגדול ביותר, מוריארטי, בשל כך הציפיות מהעונה השלישית של הסדרה היו בלתי אפשריות. ואכן, הפרק הראשון של העונה השלישית, The Empty Hearse, היה גם הפרק החלש ביותר של כל הסדרה ומכמה סיבות. פרק זה, אשר הציג את חזרתו של הולמס "מן המתים" נכתב בצורה הרבה פחות טובה מהפרקים הקודמים.

כיצד ?

בסדרה תמיד שמרו על מבנה של סדרת אקשן-מתח-הרפתקאות, אבל גם שילבו בה אלמנטים קומיים. בפרק The Empty Hearse, בכדי להציג את חזרתו של הולמס, הם פנו כמעט לחלוטין אל הצד הקומי וכמעט ויתרו לחלוטין על הצד השני של הסיפור. אז כן, ניסו לספר סיפור כביכול שהלורד מורן רוצה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי, אבל חלק זה היה כמעט מזערי במשך השעה וחצי של הפרק. רק בכדי שתבינו, הסיפור של ארתור קונאן דויל עליו מבוסס הפרק, The Empty House, הינו אחד הסיפורים היותר "כבדים" של שרלוק הולמס. אני מבין את הצורך לנפק גרסה שונה של הסיפור, אבל בהפקה כמעט הפכו את הסיפור לפארודיה וחבל שכך. הפרק יצא מאיזון.

גם הפרק השני של העונה, The Sign of Three, אשר הציג את החתונה של ד"ר ווטסון עם מרי מורסטן, התחיל בצורה חלשה מאד וגם הוא בשל הצורך להפוך את הסדרה לקומית יותר מעונותיה הקודמות. רק בחצי השני של הפרק, כאשר מתברר שמנסים לרצוח את אחד מהאורחים בחתונה, הפרק מתחיל להזכיר את האיכויות שהיו לסדרה בשתי עונותיה הראשונות.

רק בפרק השלישי והאחרון של העונה, His Last Vow, כאשר הולמס ווטסון נאלצים להתמודד עם סחטן על בשם מגנוסטן ועם עברה של מרי מורסטן, הסדרה החלה להזכיר את ימיה הגדולים. מדובר בפרק כמעט מושלם, אשר שילב את שני האלמנטים של הסדרה (קומיים ומתח-הרפתקאות-אקשן) ובמיוחד דיאלוגים והובלת תסריט בצורה מופתית, חבל שלא נקטו באותה גישה גם בשני הפרקים הקודמים של העונה במקום לנסות להתחכם יתר על המידה.

אלמנט מעניין בעונה זו היה המשך מערכת היחסים שבין שרלוק הולמס למולי הרפר, הפתולוגית אשר מאוהבת בו, עד כדי כך שכאשר שרלוק נחשב כמת לשנתיים היא אימצה לעצמה ארוס שנראה בדיוק כמו שרלוק. גם העובדה שיצרו מעין מתח מיני בין ג'נין, חברתה של מרי (לימים התברר שלא בדיוק) להולמס, אשר גם שוכב איתה בכדי להתקרב למטרה שלו היה רעיון מעניין, אשר הזכיר במידה מסוימת את הגרסה האמריקאית של רשת CBS, אשר העניקה להולמס חירות לקיום יחסי מין עם נשים (הרי בגרסה זו מוריארטי מתגלה כאישה עמה הולמס ניהל מערכת יחסים), אך מצד שני רחוקה לחלוטין מהדמות של קונאן דויל, שפרט לרמיזות על הערצה כלפי איירין אדלר, לא העניק להולמס חירות שכזאת עם נשים (או גברים).

מצד שני, הליהוק של אמנדה אבינגטון כמרי מורסטן נראה כשגוי (אם כי יכול להיות שלא כך הם פני הדברים), אין כמעט כימיה בין אמנדה למרטין פרימן (ד"ר ג'ון ווטסון), ויכול מאד שהמפיקים רצו בכוונה לעשות זאת, להראות שמרי מרמה את ג'ון, שיש משהו אחר שעומד מאחורי הדמות שלה.

אז, לראות או לא לראות ?

למרות הכל, עדיין מדובר במוצר שטוב יותר ממרבית הסדרות אשר נמצאות על המסך. בכל זאת, חייבים לציין את הירידה הגדולה ברמה שעברה הסדרה בשניים מתוך שלשה מפרקי העונה. בשתי עונותיה הראשונות הורגלנו לרמה מסוימת כמעט בכל פרק ובכמעט בשניים מתוך שלשה פרקי העונה השלישית הסדרה לא מספקת את מה שהצופים ומעריצי הסדרה חיכו לו במשך זמן כה רב (במיוחד הפרק הראשון). זו גם הסיבה שאני חושב שאסור לחכות כל כך הרבה זמן בין עונות. הציפיות הגדולות והצורך לעמוד בהן גורמות בדרך כלל למוצר פחות טוב, כפי שהמקרה של העונה השלישית של הסדרה Sherlock הוכיח (וזאת למרות שמדובר בשלשה מהסיפורים הגדולים ביותר של קונאן דויל על שרלוק הולמס).