ביקורת הזהב של A.

The Artist – "הארטיסט"



במידה והייתם מציעים להפיק סרט אילם, מצולם בשחור לבן, עם שחקנים ראשיים אנונימיים לקהל האמריקאי, יש להניח שהיו זורקים אתכם מכל המדרגות. אלא ש"הארטיסט" , שזכה באוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר, הוא בדיוק סרט כזה.

הסרט עוסק בשחקנית מתחילה ובכוכב סרטים אילמים אשר חולפים אחד ליד השני בשעה שהקולנוע מתחיל להפוך למדבר. השחקן הוותיק מסרב להתקדם לקולנוע מדבר, ואילו השחקנית הופכת בהדרגה לכוכבת גדולה. אפשר לכתוב על העלילה של הסרט, שעוסקת בהתמודדות של כל אחד מהם ושל שניהם ביחד עם המעבר, אבל העלילה היא לא ממש העניין. בסופו של דבר כוחו של הסרט הוא במקוריות הרעיונית שלו ובתצוגה אומנותית מרשימה.

קשה להגדיר את הסרט. יש בסרט סיפור אהבה, אבל הוא מינורי, כמו שאהבה נראתה על מסך הקולנוע בשנות השלושים, וחיבוק הוא הכי הרבה שתוכלו לצפות לו מהדמויות. הסרט גם מצחיק, אבל בעדינות, ומותח בעיקר בסופו, ולמרות שיש בו גם רגעים מרגשים אי אפשר ממש להגיד שמדובר בדרמת אוסקר מרגשת וסוחפת (כמו נאום המלך שזכה בשנה שעברה, למשל).

ההגדרה שמצאתי לסרט לאחר שצפיתי בו היא, שמדובר בסרט קולנוע לאנשים שאוהבים קולנוע. ובאוהבים הכוונה היא למעריכים, מתבוננים, נהנים אבל גם חושבים. הסרט עמוס ברגעי מופת קולנועיים – כמו סצנת סיוט שבה כראוי לסרט אילם בעידן שלנו, המציאות החלומית היא חסרת מילים אבל סאונד מציאותי במקום המוזיקה שתמיד ברקע, וגם ברגעים קטנים ואומנותיים כמו הרגע שבו השחקן יוצא משיחת פיטורין ויורד במדרגות כשמולו עולה השחקנית הצעירה, והשיחה שלהם שם על המדרגות הופכת לרגע סמלי של חילופי הדורות. כך גם חוסר הרצון של הגיבור לדבר עם אשתו הופך את הבקשה שלה לסמלית כלפיו, השחקן שמסרב לדבר בסרטים. לכן גם ברור מדוע הסרט זוכה בכל פרס אפשרי. מדובר בסרט שאנשים שעוסקים בקולנוע ימצאו בו הנאה גדולה, ובכל הוועדות לבחירת הזוכים יושבים כמובן אנשים שקולנוע הוא תחום העניין הראשי שלהם. אפשר גם להגיד שהסרט הינו התשובה הקולנועית לכל סרטי התלת-מימד. הסרט חוזר לבסיס הקולנועי הראשוני – שחקן, תמונה זזה, וסאונד ברקע. בסופו של דבר, גם השחקן וגם הסרט יתקדמו עם העולם, ויוציאו כמה מילים. אבל זה יקרה כל כך בסוף, וכל כך מעט, שזה לא הרעיון המרכזי. הרעיון המרכזי הוא להזכיר שהקולנוע לא נועד להמציא טכנולוגיות חדשות, אלא בכדי ליצור יצירת אומנות שמעבירה משהו בין הבמאי והצופה. וכל ההתקדמות הטכנולוגית שמתרחשת סביבנו אמורה לשרת את האמנות, ולא להיפך. אולי באמת הגיע הזמן לחזור להתחלה, ולבדוק בכל סרט, האם כל האפקטים, הפיצוצים והתלת מימד באמת מספרים את הסיפור טוב יותר, או באים לחפות על עלילה חלשה ורעיונות משומשים.

ולסיום, במידה ואתם שואלים את עצמיכם האם לראות את הסרט התשובה חלוקה:
במידה ואתם צופים שאוהבים לנקות את הראש בצפייה בסרטים, ומחפשים כיף, אפקטים ואקשן משובח – הסרט הזה כנראה לא בשבילכם. גם אם אתם צופים, שמצפים מסרט אוסקר לטלטל אתכם רגשית ולגרום לכם לבכות, חפשו סרט אחר. "העזרה" למשל הוא סרט נהדר, שמול מתמודד אחר יכול היה להיות מועמד מוביל לפרס, ובצדק.

אך במידה והינכם צופים שמנתחים סרטים שראיתם אחרי הצפייה, אוהבים לחפש משמעויות נסתרות ולהתבונן בכל פרט ויש לכם ראש פתוח לחוויות חדשות – לכו לראות. הנאה מובטחת. כל מה שצריך לעשות זה להשאיר בחוץ את כל מה שציפיתם מסרט עד עכשיו ולגלות שאפשר ליהנות גם מסרט שהגיבורים שלו לא מוציאים בו מילה, שאין בו אפקטים בכלל ושאין לכם מושג מה צבע העיניים של הגיבורים שלו.

הערה: מדובר בביקורת של קוראת נאמנה של הבלוג.