הסרט "מכתבים לג'ולייט" (Letters To Juliet), הוא שיא כל הקיטש שניתן למצוא בקומדיות הרומנטיות. כאשר יש לך שחקנית כל כך מוכשרת ויפה, אמנדה סייפריד, ושחקן מוכשר ויפה לצידה, כריסטופר איגן, אפשר היה לצפות לתסריט קצת יותר מקורי, אפשר היה לנחש מה השורות הבאות בסרט עומדות להיות, שלא לדבר על הסצנות הבאות. המשחק בסדר גמור אבל הסרט ממש לא שווה צפייה.
הסרט "סנטוריון" (Centurion), לא ממש מצליח להתרומם. הרעיון די מעניין, בכך שמנסים להראות מה קרה ללגיון התשיעי הרומאי בברטניה אשר חוסל בראשית המאה ה 2 לספירה, המשחק לא רע, אבל שוב אנחנו חוזרים לתסריט בינוני מאד. גם העובדה שהשתמשו בקולו של הגיבור כמוליך של הסרט די לא נחוץ. בעיה נוספת שצצה היא, שאין נקודות שיא בסרט. גם בקרב בסוף הסרט קיימת תחושה של סצנה יותר מעייפת מאשר מרגשת. אפשר לצפות בסרט, אבל רק אם אין משהו אחר לראות.
הסרט "מקגרובר" (Macgruber), אשר למעשה מהווה פארודיה על הסדרה המצליחה של שנות השמונים "מקגייוור" מוציא שם רע לפארודיות. בתור מי שגדל על פארודיות כגון "מת לצעוק", הסרט הזה מהווה ביזיון. יכול להיות שמדובר בהומור אמריקאי שאני לא מבין, אבל בכל זאת, לפי דעתי, מדובר ברעיון מצוין, בשחקנים סבירים (ראיין פליפה, ואל קילמר) אבל בתסריט גרוע מאד. ניסיתי לתת לסרט ניסיון נוסף, אבל אחרי שעה החלטתי שמספיק לי. תעשו לעצמכם טובה ותימנעו מהסרט.
הסרט Paper Man הוא דוגמא כיצד מפיקים דרמה טובה כמעט ללא תקציב. הסרט, אשר מספר את קורות גבר אשר חווה את משבר גיל העמידה ומוצא את עצמו חובר לנערה צעירה, אשר גורמת לו לפרוח מחדש, לא ממש מחדש מבחינת הרעיון, אבל מציג תסריט בינוני עד טוב, שחקנים מעולים (ג'ף דניאלס, ראיין ריינולדס, ליסה קודרו ואמה סטון, הכוכבת העולה של הוליווד). בתחילה נראה שהסרט קצת מוזר, אבל מי שנותן לו צ'אנס מבין שמדובר בתוצר סופי מעניין. אני אהבתי אותו.
הסרט Going The Distance היווה הפתעה נעימה מאד. ג'סטין לונג הוכיח שוב את העובדה שהוא שחקן קומי מהדרגה הראשונה. דרו בארימור מזמן כבר ידועה כממשיכת דרכה של מג ריאן בתור מלכת הקומדיות הרומנטיות. הרעיון לא הכי מקורי – מערכת יחסים בשלט רחוק , אבל מצאתי את עצמי יותר מפעם אחת צוחק בקול רם וזה לא קרה לי בהרבה סרטים בעת האחרונה. זו לא יצירת מופת, אבל לשעת אחר צהריים מאוחרת מדובר בהסחת דעת לא רעה בכלל.
הסרט The Killing Jar הוא שיעמום אחד גדול. הסרט מתמקד במסעדה דרומית קטנה בעיירה שבה התרחש רצח נורא. אל תוך המסעדה נכנס אדם ומתחיל לירות באנשים, האם הוא הרוצח ? הרעיון נחמד, אבל התסריט משעמם, העובדה שכל הסרט מתרחש בתוך המסעדה הקטנה לא עוזרת לו. למרות משחק סביר קיימת תחושה בלב הצופים כמעט לאורך כל הסרט, של רצון להפסיק לצפות בו. לעזוב ולא לחזור לצפות בו. האטרקציה היחידה ? בסרט מככבים הארולד פרניו, אשר גילם את מייקל בסדרה Lost, ואמבר בנסון, אשר שיחקה בסדרה "באפי קוטלת הערפדים" בעונות 4 עד 6 בתור טרה. לטעמי, זה לא מספיק. המלצה שלי: אל תנסו אותו, פשוט דלגו עליו.
הסרט The Killer Inside Me מציג בפנינו שתיים מהשחקניות היפות שיש בקולנוע. הראשונה, אשר נחשבת לאחת הנשים היפות בעולם, ג'סיקה אלבה. השחקנית השנייה היא קייט הדסון. גברים רבים יאהבו את הסרט הזה, משום שהשתיים מצויות במרבית מהסרט ללא בגדים. הסרט, למי שמעוניין, מתרחש בשנות החמישים בדרום ארצות הברית ועוסק באיש חוק, אשר מחליט לנקום את נקמת אחיו המת ובשל כך הוא רוקם מזימה לרצוח אותו. מסתבר שהוא לא יסתפק ברצח אחד. הרעיון נחמד וסוללת השחקנים, גם סיימון בייקר מהסדרה The Mentalist משתתף בסרט, היא מרשימה. הבעיה היא, שלאור שחקני המשנה הכל כך מפורסמים וטובים, מי שדווקא קיבל את התפקיד את הראשי הוא קייסי אפלק, שחקן לא מוכר, אשר נראה אנמי מאד וחסר רגש לחלוטין. במידה וזו הייתה הדרישה ממנו, הרי שהוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר, אבל לפי דעתי הדמות שלו הייתה צריכה לגלות רגשות במספר סצינות ולכן הבמאי פישל, בכל מקרה הסרט נפגע מכך. במיוחד הדברים אמורים לגבי הסצינה האחרונה של הסרט, אשר אמורה להיות מפתיעה אבל בשל העובדה שבמשך כל הסרט, וגם בסצינה האחרונה, לא מבחינים ברגש כלשהו מהגיבור הראשי, הצופה לא ממש מתרגש לנוכח "ההפתעה", שהייתה יחסית צפויה. דרך אגב, נשים מאד לא יאהבו את הסרט, משום שהוא טוען שהן אוהבות שיפגעו בהן פיזית ומילולית פעם אחר פעם ואף מבקשות את זה. וגם אלו שלא מבקשות הרי שהן יסלחו לגבר פעם אחר פעם על מעשהו. מחשבה שוביניסטית או מציאותית ? רק אתם תקבעו.
הסרט אונדין (Ondine), בכיכובו של קולין פארל הוא בזבוז אחד גדול. הסרט מעלה אגדה עתיקה אודות אישה שהיא למעשה יצור ימי אשר עולה ליבשה ומוצאת שם אהבה עם אחד הגברים. בסרט הזה, דייג (פארל) מעלה ברשתו אישה ומציל את חייה. אישה זו מביאה לו מזל רב עד כדי כך, שבתו החולה חושבת שהיא אותו יצור ימי מיתולוגי. האם זה נכון ? רעיון יפה מאד וייחודי, אבל שוב הוכח שתסריט לא טוב הורס גם רעיונות יפים. קיימת תחושה לאורך כל הסרט שהוא לא מצליח להתרומם וחבל שכך. אני לא טוען שהיו צריכים להתייחס לסרט כסיפור אגדה, אבל הצופה מקבל תחושה של אפרוריות וכבדות אשר מקשות על המשך הצפייה בו. המלצה שלי: רק אם אין לכם משהו אחר לעשות או לראות כדאי לכם לצפות בו.
4 תגובות:
פוסט על סרטים זה ממש MUST, לדעתי, ולפי דעתי לא צריך לנצל תקופות מתות בלווויזיה כדי להעלות פוסט כזה. אם תחליט להמשיך להשקיע בבלוג (והרי לפני חודש בלבד סיפרת לנו על התוכניות שלך להפוך את הקוראים לקהילה, להפיץ את הבלוג כמה שיותר, אז מה קרה? למה הפאנצ'ר בגלגל?)כדאי לדעתי לסקר ביקורות סרטים, למרות שיש הרבה מבקרי סרטים בארץ, חלק מהם לא עונים על הדרישה שיש לקוראים של הבלוג הזה.
אז: תודה.
לגבי ברבור שחור, האם כל התשבחות שלו מגיעות לו? לגבי PAPER MAN, נשמע סרט קטן ומתוק כמו EASY A, משהו עם פוטנציאל להפוך לסרט קאלט אחרי דשדוש בקופות. אלו בד"כ הסרטים שהכי כיף לצפות בהם על המסך הביתי, ותודה על ההמלצה. אני אסמן אותו.
נחמד מאוד, תודה על ההמלצות :)
תודה על ההמלצות והביקורות! איעזר בהן!
לגבי הסרט THE KILLER INSIDE ME חוששתני שהחמצת את אחד הרעיונות המרכזיים של הסרט. השוטר הזוטר פורד מסתיר סודות אפלים מילדותו: פגיעה מינית ע"י דמויות נשיות מרכזיות בחייו, נסיון לאונס ורצח בגיל צעיר שעליו נעצר אחיו המאומץ במקומו, כנראה בשל האמינות והתחכום של הגיבור מגיל צעיר. דמותו של גיבור הסרט, שהוא גם המספר ב VOICE OVER לאורך הסרט, מעוצבת כלוקה בהפרעת אישיות דיסוציאלית, מה שהעם מכנה "פסיכופט". הוא מדבר בקול שטוח, לא מגלה שום רגש, אך הנשים סביבו מבלבלות זאת עם תשוקה ויצרים מיניים שמתפרשות אצלן בטעות כ"אהבה". הגיבור מקפיד לשמור על פאסאדה של איש חוק מנומס ונעים הליכות, ולפרוק את יצר הברוטאליות הרצחני שלו רק על אנשים מחוץ למרקם החברתי, זונה, הומלס, שאין מי שיושיע אותם או יאמין להם. לבסוף הוא כבר לא מצליח לפרוק זאת רק "בחוץ", הוא רוצח את ידידו הצעיר ואף את ארוסתו, ואפילו מאבד את הקשר עם המציאות בדמות הזיות על עיתונאי שבפניו הוא מתוודה.
הסרט, שבויים ע"י אישה(!) אכן מנסה להטיח כתב אישום כלפי נשים שמשעבדות את עצמן לאלימות הגברית. אך יותר משהוא מנסה לצייר תמונה ריאליסטית, או לטעון שזו "האמת", הוא מנסה לטלטל ולהעיר את הצופים שיקחו החלטה על החיים שלהם. סצינת הסיום לא נועדה להפתיע, כי ההכנות של הגיבור לקראת "אהובתו" אותה פצע אנושות בברוטאליות עצומה לאחר רומן ארוך, בהכינו את הסכין ואת חומר הבעירה, מוצגות באופן גלוי. הסצינה באה להדגיש את הטרגדיה: הגיבור באמת "אוהב" את הזונה שפצע, והדרך שבה הוא "אוהב" היא ברוטאלית ונוראה. מנגד, "אהובתו" מוצגת כפעמון אזהרה לצופים/ות שלא לתת לסימני אזהרה כמו אלימות פיזית ומילולית, אפילו כחלק מתינוי אהבים, לחמוק מהתודעה. להכיר בכך שמי שמבטא "רגשות" באופן אלים מסוגל גם לרצוח, כי זו השפה החברתית המעוותת שהוא הטמיע באישיותו.
מוזר הוא שעובדת עיצוב הגיבור כפסיכופט קהה רגש חמקה מעיניך, D1D1, על כל פנים קייסי אפלק משחק היטב את התפקיד הנדרש.
הוסף רשומת תגובה