ביקורת: הסרטים של איי בוֹם.

127Hours

הסרט 127 שעות חושף את סיפורו האמיתי של ארון רלסטון בגילומו של ג'יימס פרנקו (ספיידרמן). ארון יוצא לטיפוס הרים בקניון בלו-ג'ון שביוטה ובמהלך מסעו בקניון נכנס לתוך בקע, על ידו הימנית נופל סלע ענק ומרתק את ידו.

הסיפור מתפרש על פניי חמישה ימים בהם ארון מנסה לחלץ את עצמו באמצעות כל דבר הבא לידו, החל מתיק הגב שלו, ועד לסלע שהצליח להשיג. במהלך ניסיונותיו להחלץ הוא מתחיל להזות, ונזכר במשפחתו, ובחברתו לשעבר, ועולים במוחו זיכרונות ותמונות מעברו.

הנקודה הבולטת והמרכזית שאני רוצה להצביע עליה היא, שהעריכה, המוזיקה והצילום מכניסים את הצופה אל תוך הדמות וגורמים לצופה להרגיש כמעט כל רגש שהדמות עוברת. כיצד הוא מצליח לעשות זאת ? בזכות הצילום החד אשר מפרט ומתמקד בכל תנועה ומבע של הדמות.

הבמאי דני בויל ("נער החידות ממומבי") מעביר בהצלחה רבה את רגשותיה, מחשבותיה והזיותיה של הדמות כמעט באופן מושלם. בכך הבמאי גורם לצופה להרגיש כאילו הוא נמצא עם ארון תקוע מתחת לסלע. בתור צופה אתה עובר כמעט כל רגש אפשרי בסרט: שמחה, חרדה ואפילו עצב. הצפייה בסרט אפילו הצליחה להכניס אותי למעט דיכאון בשל התגלגלות האירועים. בנקודה הספציפית הזאת, הבמאי עשה, לדעתי, עבודה מדהימה, אשר גורמת לצופה גם להתחבר בצורה טובה וחזקה יותר אל הדמות הראשית.

אני מניחה שחלק מהאנשים שיצפו בסרט יגיד שהוא מעט חולני, אך הסצינות אשר ייחשבו לחולניות, אינן כפי שהם נראות. סצינות מסוימות מעט קשות לצפייה, אך עצם העובדה שמדובר בסיפור אמיתי מעצימה את החוויה הרגשית, ובזכות העריכה, המוזיקה, ושוב- עבודתו המוצלחת ביותר של הבמאי, אפשר להתעלם ללא ספק מ"החולניות" של אותן סצינות ולהתמקד בדמות ובעלילה המתגלגלת מאירוע לאירוע.

כמו כן, רציתי לציין, שהפסקול שבו השתמשו עבור הסרט היה מדהים. לכל סצינה וסצינה בסרט הותאמה מוזיקת רקע וצלילי רקע בהתאמה מושלמת. הפסקול עצמתי ורגשי ותרם רבות לסרט מבחינת המתח והאווירה.

לסיכום,
הניחו לרגע בצד את סוגי הסרטים שאתם אוהבים, בין אם זה אימה, קומדיה או אקשן, לדעתי
הסרט הזה מתאים לכל אוהבי הסרטים, יש לו קצב טוב, הומור משעשע, הוא מותח ביותר, ו" זורם" בצורה חלקה. אין בו סצינות נמרחות, או סצינות מיותרות. הסרט מתומצת , מדויק, ועשוי בצורה נהדרת מכל הבחינות: בימוי, משחק ועריכה.

לסיום, רציתי רק לציין שרמת המשחק של ג'יימס פרנקו בסרט הייתה גבוהה מאד, ובעזרת הבימוי ללא הדופי של בויל הצופים נשאבים אל חוויה עצמתית ורגשתית אשר משאירה אותם פעורי פה בלא מעט חלקים מהסרט.

אני בהחלט יכולה להבין מדוע הסרט היה מועמד לשישה פרסי אוסקר. בהחלט סרט שאסור לפספס.

הציון שלי:
9/10.

הערה: מדובר בביקורת של קוראת נאמנה של הבלוג.