כשראיתי את הסדרה "כולם אוהבים את ריימונד" צחקתי כמעט בכל בדיחה שנייה שסיפרו שם, אולי אני קצת מגזים וצחקתי בכל בדיחה שלישית או רביעית אבל אתם מבינים למה אני מתכוון, אבל כשראיתי את הסדרה החדשה של ריי רומנו Men Of A Certain Age אני לא מגזים אבל ממש בא לי לזרוק משהו על הטלוויזיה.
בחיי שאני לא מבינים את רשתות הטלוויזיה. סדרת טלוויזיה אמורה לספק לך חצי שעה (אם זו קומדיה) או שעה של מנוחה והרפיה מכל הלחצים שעוברים עלייך במהלך היום יום אז למה לעזאזל כדאי לי לראות סדרה שכמעט בכל חמש דקות בא לי להצטער שאני גבר ?
בסדרה הזאת מסופר על שלשה גברים בגיל העמידה שכל אחד מהם במצב אחר בחייו: אחד גרוש עם שני ילדים, אחד נשוי עם שני ילדים ואחד פלייבוי שיוצא עם צעירות, אולי המילה יוצא מוגזמת, הוא שוכב עם נשים צעירות. העובדה המשותפת לשלושתם היא: הם לא מרוצים מהחיים שלהם וזה ניכר בכל רגע בסדרה, לפחות בפרק הפתיחה שלה. ואם הם לא מרוצים מהחיים שלהם איך אפשר לראות את הסדרה הזאת ? היא מכניסה בך את הדיכאון הכי גדול שראיתי שסדרה יכולה להכניס מזה זמן רב.
הסדרה הזאת מזכירה את הסדרה "סקס והעיר הגדולה" מהצד הגברי, אבל בניגוד לסקס והעיר הגדולה כאן אין הומור, אין זוהר, אין תחושה של הנאה אלא רק אפרוריות ועגמומיות כשהצעד הבא שלך יכול להיות או לסגור את הטלוויזיה או פשוט לחכות לראות אם או אילו בחורות ישדכו לאותם גברים.
אני לא נגד סדרות דרמה. גם הסדרה "אורות לילות שישי" מתנהלת בכבדות אבל שם לפחות ניתן לזהות משהו, אני לא יכול לתאר את זה אלא כשביב של תקווה ואילו בסדרה הזאת אין גם את זה, אלא אם אתם מחשיבים את העובדה שאחד מהגברים, ריי רומנו, מצליח בסופו של דבר להשיג ברכת "שלום" מאישה חתיכה בשעת ההליכה שלו.
אפשר לסכם זאת כך: זו סדרה אפלה ועגמומיות שגורמת לך לרצות לברוח מהמקום בכל דקה שאתה צופה בה, במיוחד אם אתה גבר ואתה מביט אל מה שיכול להיות העתיד שלך. אם זו לא הייתה סדרה של ריי רומנו וסקוט באקולה אני לא יודע אם היא הייתה מתקרבת לרייטינג של 5.4 מיליון צופים שהשיגה בפרק הפתיחה שלה. יש לי הרגשה שרבים מהצופים שלה רצו לראות מה ריי רומנו יעשה בסדרה הבאה שלו. אני כמעט בטוח שהמספרים ירדו בפרקים הבאים. אני יודע שאני לשם לא חוזר בזמן הקרוב.
בחיי שאני לא מבינים את רשתות הטלוויזיה. סדרת טלוויזיה אמורה לספק לך חצי שעה (אם זו קומדיה) או שעה של מנוחה והרפיה מכל הלחצים שעוברים עלייך במהלך היום יום אז למה לעזאזל כדאי לי לראות סדרה שכמעט בכל חמש דקות בא לי להצטער שאני גבר ?
בסדרה הזאת מסופר על שלשה גברים בגיל העמידה שכל אחד מהם במצב אחר בחייו: אחד גרוש עם שני ילדים, אחד נשוי עם שני ילדים ואחד פלייבוי שיוצא עם צעירות, אולי המילה יוצא מוגזמת, הוא שוכב עם נשים צעירות. העובדה המשותפת לשלושתם היא: הם לא מרוצים מהחיים שלהם וזה ניכר בכל רגע בסדרה, לפחות בפרק הפתיחה שלה. ואם הם לא מרוצים מהחיים שלהם איך אפשר לראות את הסדרה הזאת ? היא מכניסה בך את הדיכאון הכי גדול שראיתי שסדרה יכולה להכניס מזה זמן רב.
הסדרה הזאת מזכירה את הסדרה "סקס והעיר הגדולה" מהצד הגברי, אבל בניגוד לסקס והעיר הגדולה כאן אין הומור, אין זוהר, אין תחושה של הנאה אלא רק אפרוריות ועגמומיות כשהצעד הבא שלך יכול להיות או לסגור את הטלוויזיה או פשוט לחכות לראות אם או אילו בחורות ישדכו לאותם גברים.
אני לא נגד סדרות דרמה. גם הסדרה "אורות לילות שישי" מתנהלת בכבדות אבל שם לפחות ניתן לזהות משהו, אני לא יכול לתאר את זה אלא כשביב של תקווה ואילו בסדרה הזאת אין גם את זה, אלא אם אתם מחשיבים את העובדה שאחד מהגברים, ריי רומנו, מצליח בסופו של דבר להשיג ברכת "שלום" מאישה חתיכה בשעת ההליכה שלו.
אפשר לסכם זאת כך: זו סדרה אפלה ועגמומיות שגורמת לך לרצות לברוח מהמקום בכל דקה שאתה צופה בה, במיוחד אם אתה גבר ואתה מביט אל מה שיכול להיות העתיד שלך. אם זו לא הייתה סדרה של ריי רומנו וסקוט באקולה אני לא יודע אם היא הייתה מתקרבת לרייטינג של 5.4 מיליון צופים שהשיגה בפרק הפתיחה שלה. יש לי הרגשה שרבים מהצופים שלה רצו לראות מה ריי רומנו יעשה בסדרה הבאה שלו. אני כמעט בטוח שהמספרים ירדו בפרקים הבאים. אני יודע שאני לשם לא חוזר בזמן הקרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה