סדרות אמריקאיות או בריטיות – מה עדיף ?

לקראת סוף חודש דצמבר עלה לאקרנים סרט הקולנוע החדש בכיכובו של רוברט דאוני ג'וניור "שרלוק הולמס". מי שלא ראה את הסרט או לא שמע על הדמות (חסך רציני בקריאה לכל האנשים הללו) מדובר בדמות בלשית אשר נכתבה בסוף המאה ה 19 על ידי סופר בריטי בשם ארתור קונאן דויל (שנים לאחר כתיבת הספרים אודות הבלש המהולל קיבל דויל תואר אצילות והוקדם לשמו התואר סר). סופרת בריטית נוספת מאד מפורסמת שספריה מתורגמים כמעט לכל שפה ואף מתוסרטים לסרטי טלוויזיה (בוודאי בעולם המערבי) הינה אגתה כריסטי אשר בין דמותיה ניתן למנות את הבלש הרקול פוארו ואת פותרת התעלומות, גברת מרפל.
למה אני מבלבל לכם את המוח עם הדמויות הללו ? משום שבשנים האחרונות מפיקים בבריטניה סרטי טלוויזיה בעקבות הספרים הללו, סרטי טלוויזיה שאני רואה בהנאה גדולה.
בסוף השבוע האחרון, בזמן שאני צופה בסרט נוסף הממחיש כיצד גברת מרפל פותרת תעלומת רצח נוספת עלתה במוחי השאלה הבאה ? האם בבריטניה יודעים להפיק סדרות וסרטים בצורה טובה יותר מאשר בארה"ב ?
מרבית מהצופים בישראל נחשפים בעיקר לסדרות אמריקאיות וניתן לומר שרובם המכריע של האנשים די התרגל אליהם. אבל בתור צופה מובהק של סדרות בריטיות אני חייב למחות ולהודות, בארה"ב בעיקר מתרכזים בכמות ולא באיכות. אני לא טוען שאין סדרות אמריקאיות איכותיות אבל לפי דעתי הנסיבות מונעות מהן להיות ממש מעולות.
בואו נתחיל עם מספר הפרקים. בדרך כלל הסדרות הבריטיות משדרות 6 עד 10 פרקים בעונה.זה הכל. כמובן שיש חריגים (יש מיני סדרות של 3 פרקים ויש סדרות יותר ארוכות) אבל המספרים הללו מבטאים את הממוצע. ברגע שאתה צריך להפיק מספר פרקים מצומצם אתה לא צריך למרוח את הרעיון שאתה רוצה להביע. בסדרות אמריקאיות בדרך כלל משדרים בין 13, במקרה הכי מועט ו, 22 עד 25 במידה והסדרה משודרת בעונה מלאה. בשל כך אתה רואה פרקים שלא היו עולים לשידור במידה והיו משודרים רק 6 עד 10 פרקים. משום שלמרות שהסדרה בבילון 5 הוכיחה כי ניתן לספר סיפור ארוך על פני 110 פרקים הרי שמרבית, אם לא כל, הסדרות האמריקאיות (אני מדבר על הדרמות ומוציא מהחישוב את אופרות הסבון) אשר רוצות להעביר רעיון מסוים בעונה שלמה עושות זאת בממוצע ב 6 עד 10 פרקים בעונה, כל שאר הפרקים הינם פרקים שעומדים בפני עצמם ולא קשורים לכלום. בסדרות הבריטיות, בשל דחיסות החומר, כל פרק קשור לשני ואין נפילות בין פרקים.
נקודה נוספת היא האותנטיות של הסדרות. כדי להמחיש זאת אדגים זאת באמצעות אופרת הסבון לנוער ואשתמש ב 2 דוגמאות מכל צד. בצד הבריטי ניתן להדגים זאת על ידי 2 הסדרות: Skins ו Trinity ובצד האמריקאי באמצעות Gossip Girl וסודותיה של נערת טיפש עשרה.
Skins הינה סדרה שבה פתחו הכל ודיברו לצעירים בגובה העיניים. כאשר אתה צופה בסדרה אתה ממש מצליח להתחבר לדמויות כי הן נראות לך אמיתיות. בעונה האחרונה, למשל, דיברו על נושא של לסביות בקרב נערות ואת הדילמה שהן עוברות. הטיפול בסיפור הזה היה למופת. גם הסצנות האינטימיות הינן בטוב טעם ומה שיפה זה שלא רואים אחרי קיום יחסי מין פתאום את האנשים מושכים מעליהם את השמיכה בכדי שלא יראו את גופם העירום ולא בגלל שהם חושפים את הגוף שלהם בכוונה לצופים אלא כי מדובר במצב אמיתי בחיים בניגוד לזיוף האמריקאי הצבוע.
גם בסדרה Trinity , כבר בפרק הראשון הראו זוג מקיים יחסי מין אבל הדיאלוגים הבאמת שנונים בסדרה בקרב הצעירים, דיאלוגים שנונים אבל דיאלוגים שנראים כאילו בני נוער או מתבגרים מוציאים מהפה, גורמים לכך שאתה לא מתרכז באקט הפיזי אלא מחכה באמת לשמוע את הדמות ומה יש לה להגיד. הסדרה הזאת הוכיחה כי ניתן לספר סיפור אודות סטודנטים באוניברסיטה ולהקיף כמעט את כל הנושאים שיש: מתח, אהבה, מדע, יחסים בין אישיים, הומור, יחסים בין גזעיים והכל עטוף בתסריט משובח שהאמריקאים יכולים רק לחלום עליו.
נעבור לצד האמריקאי.
ספינת הדגל של סדרות הנוער, או לפחות הכי מדוברת, היא Gossip Girl, אבל המשחק שם יכול להוציא אותך מדעתך. בעונה אחת של 22 עד 25 פרקים דמות אחת עוברת כל כך הרבה מהפכים ושינויי אופי שאתה לא יכול להאמין למה שאתה רואה. כך היה לגבי סרינה, נייט, דן, בלייר, ג'ני ואפילו אריק החנון. התסריט בסדרה הזאת ובמרבית הסדרות שדומות לה כל כך לא חשוב ומיותר שזה פשוט מעליב שכך חושבים המפיקים עלינו. הם חושבים: למה לא נזרוק לאוויר בחורות ובחורים יפות ויפים, נזרוק כל מיני איזכורים מיניים, נצוות מדי פעם את הבחורה הזאת עם הבחור השני ונעשה החלפות בין כל הצדדים ובסופו של דבר כולם ישכבו עם כולם (בעונה הזאת של Gossip Girl אפילו הראו יחסי מין בין שלישיה- דן אוליביה וונסה) והרי זה מה שחשוב, בגלל שצריך למלא את המכסה ולעזאזל הדמות וההתפתחות הטבעית שלה. רק כדי להמחיש זאת: העונה השלישית של הסדרה Gossip Girl היא הגרועה ביותר שלה ואפילו מעריצי הסדרה מסכימים על כך ואף שלחו למפיקים מכתבים זועמים. המפיקים כינסו את הכותבים לישיבה מיוחדת ומה לדעתכם הוחלט ? לא לחזור לשפיות אלא להפוך את הסדרה לכך שבכל פרק אתה תצא יותר ויותר נדהם ממה שראית. במקום להודות שהכותבים יצאו משליטה ולנסות להאט את הקצב למשהו קצת יותר רציני הם לא למדו את הלקח ופשוט הקצינו את מה שאנחנו רואים על המסך.
התמונה שמראה הסדרה סודותיה של נערת טיפש עשרה מציגה נקודה נוספת שלא קיימת בסדרות בריטיות. בסדרות אמריקאיות מרבים להשתמש בגימיקים, אלמנט שכמעט ולא קיים בסדרות הבריטיות שלא מתנשאות על צופיה. לכן בסדרה הנ"ל הראו גימיק של ילדה בתיכון שנכנסת להריון וכיצד מטפלים בנושא הזה אבל כשהגימיק נגמר לקראת סוף העונה הראשונה נשארנו עם סדרה ששורות שנותנים לדמויות לקרוא נראות כאילו מדקלמים אותן שחקנים בני 30 פלוס. לפרק או שניים זה נחמד אבל לראות עונה שלמה בה נערים בני 16 ו 17 מדברים כמו בני 30 זה כבר לא חידוש ולמעשה די מעצבן, ראינו את זה בדוסון קריק ובבנות גילמור וחשבתי שזה יספיק אבל כנראה שלא.
חלקכם יגידו, לקחת 2 סדרות בריטיות ו 2 סדרות אמריקאיות ולא מדובר במדגם מייצג. אז לכם אני אומר, לא רק שלא מדובר ב 2 סדרות, אלא אני יכול להבטיח לכם שלא מדובר רק ב 2 הסדרות הללו ולא מדובר רק בסדרות של אופרות סבון לנוער. בצד הבריטי, מדובר גם בקומדיות (The IT crowd הנהדרת למשל) , סדרות מתח (Above Suspicion, Wallander הן הדוגמאות הכי עדכניות וג'ונתן קריק היא דוגמא ישנה יותר) ואפילו סדרות עם גוון מדע בידיוני (ד"ר הו, טורצ'ווד, פרדוקס). פשוט מכיוון שיש כמות אדירה של סדרות אמריקאיות אנשים לא תמיד זוכים להיחשף לסדרות הללו. אפילו הסדרות האוסטרליות נראות כיצד לעשות זאת בצורה טובה יותר כאשר הן הציגו לנו את Underbelly המופלאה ובמיוחד את Rush שהראתה למפיקי הסדרה Flashpoint (מעשית מדובר באתו רעיון) כיצד עושים זאת נכון. בצד האמריקאי, 90210 ומלרוז פלייס (שלמרות הכל מכוונת גם לבני הנוער) הן דוגמאות נוספות. וכנ"ל לגבי הקומדיות שלהם כאשר מלבד הקומדיה The Big Bang Theory כולן מאכזבות (קוגרטאון, The Middle, הרפתקאותיה החדשות של כריסטין הישנה ועוד'...).
דוגמא נוספת לצורה שבה צריך לטפל נכון בסדרות היא הסדרה Heroes. כולם יודעים שלסדרות מהסוג הזה יש פוטנציאל עצום להצליח וההוכחה לכך נמצאת בהצלחת סרטי סופרמן, באטמן, ספיידרמן, אקס-מן ודומיהם...ואכן, העונה הראשונה של הסדרה הייתה טובה מאד. אתם יודעים למה ? כי לקחו את הזמן, השקיעו בתסריט טוב, הדמויות התפתחו בקצב מתאים וכמובן שעזרה העובדה שהשחקנים היו גם נאים לעין אבל זו לא הייתה הנקודה. ברגע שהגיעו לעונה השנייה הם פעלו כפי שכמעט כל סדרה עושה בארה"ב: "מנסה להמציא את הגלגל מחדש" ומנסה לעשות דברים בצורה הרבה יותר מרשימה ולא להשקיע בתסריט טוב במקום ללכת לצד הסנסציוני.

המקבילה הבריטית היא הסדרה Misfits אשר העונה הראשונה שלה הייתה טובה הרבה יותר מהעונה הראשונה של Heroes. בעונה אחת של 6 פרקים הם הצליחו לדחוס כל כך הרבה שזו הייתה פשוט חוויה. והנקודה המדהימה היא שהשחקנים לא היו כל כך נאים, היו בהם פגמים ויוצרי הסדרה לא התביישו לנצל את החסרונות הללו. אני גם בטוח שהעונה השנייה תהיה טובה לא פחות מהראשונה, כי בניגוד לסדרות האמריקאיות לא מנסים ליצור כל הזמן תחושת "וואו", אלא פשוט ממשיכים מאותה נקודה שהם הפסיקו. לא תמיד זה מצליח (העונה השלישית של Skins הייתה פחות טובה מהשתיים שקדמו לה) אבל ההבדל הוא שיוצרי הסדרות הללו לא מתייחסים לצופים בצורה מעליבה כפי שמרבית מיוצרי וכותבי הסדרות האמריקאיים עושים, בזלזול והתנשאות.
תראו, אני לא אומר שכל מה שהבריטים מוציאים תחת ידם הוא זהב טהור אבל כיוון המחשבה שלהם נכון: להיות אמיתי, לדבר בגובה העיניים, לא לנסות להתחכם יתר על המידה בתסריט (לא כולם יכולים להיות "האוס" למרות שהם מנסים) ולהפסיק להשתמש בגימיקים. הבעיה היא שדפוס המחשבה של המפיקים והכותבים האמריקאים שונה לחלוטין מכיוון המחשבה הבריטי. האנשים הללו רוצים ליצור סנסציה, רוצים להראות עד כמה הכל, כולל הסיפור, גדול ומרשים למרות שבפועל מה שיוצא להם מבעד לאצבעות שלהם הינו ריק מתוכן ולרוב מבוסס על גימיקים, הפיכת המוצר לזול ושימת דגש על הופעתו החיצונית של השחקן מאשר על הכישרון שלו. כי כמה סדרות אמריקאיות בשנה האחרונה יכולות להגיד שהן באמת איכותיות ? אני ספרתי 3: האוס(שגם היא , דרך אגב, מתחילה להראות סימנים של שחיקה), צ'אק ואורות לילות שישי. כל השאר מתבססות בבינוניות שלהן.
תקנו אותי אם אני טועה.