פרסום: Sherlock קיבלה עונה שלישית.

מסתבר שהודעת החידוש הגיעה אחרי העונה הראשונה של הסדרה לשתי עונות נוספות ורק עתה מדווחים על כך. את ההודעה סיפק סטיבן מופאט, אחד מהאנשים מאחורי יצירת הסדרה, בטוויטר שלו.

פינת D1D1 רואה סרטים.

Abduction – חטיפה – כוכב סדרת הסרטים "דמדומים", טיילור לוטנר, מככב בסרט האקשן הנ"ל, בתור ניית'ן הארפר, תלמיד תיכון, אשר יום אחד מגלה על פי תמונה באינטרנט שהוא מאומץ. כאשר הוא מתחיל לחקור את הנושא, ניית'ן גורם לרצח הוריו ואז הוא נס על נפשו, כשהוא מלווה בשכנתו היפה, בה הוא היה מאוהב מזה מספר שנים. מתברר, שרוצח אכזרי בעקבותיו וכן זרועות הביון האמריקאיים. הדרך היחידה שהוא יצליח לשרוד היא, שאביו הביולוגי יגיע אליו לפני ששאר האנשים שרוצים בו יעשו זאת.

לפי דעתי, מדובר בסרט אקשן לא רע בכלל, למרות שהרעיון לא הכי מקורי שניתן למצוא. גם השתשלות העניינים די ברורה וידועה. אין בסרט משהו מיוחד, אך יש בו בעיה גדולה מאד והיא בליהוק של התפקיד הראשי. אין ספק שטיילור לוטנר הוא שם חם בתעשייה בשל תפקידו בסדרה "דמדומים", אך הליהוק שלו לתפקיד ניית'ן היה שגיאה משתי סיבות. הראשונה, לתפקיד שכזה בדרך כלל רצוי לקחת שחקן לא מוכר. כמו כן, לוטנר עשה עבודה גרועה ולא אמינה בגילום הדמות. אז נכון, נערות רבות חושבות שהוא חתיך. אבל למה לא לנסות להעלות את הרמה עם שחקן שיודע לשחק והדמות "יושבת" עליו בצורה טובה יותר ?

אז, לראות או לא לראות ?
אפשר לצפות בו. לא הייתי הולך לקולנוע לצפות בו, אבל בתור סרט די.וי.די או למחשב מדובר בסרט חביב, אשר מלבד לוטנר מציג שמות מוכרים נוספים כגון אלפרד מולינה, מריה בלו וסיגוני וויבר.

The Ides of March – משחקי שלטון – ריאן גוסלינג (שם חם מאד בסצינה ההוליוודית, אשר בשנה האחרונה גם נכנס לכותרות בכך שיצא עם בלייק לייבלי), מגלם את דמותו של סטיבן מאיירס, אחד מאנשי הסגל הראשיים בקמפיין של אחד המועמדים במירוץ לבחירת המועד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב. מאיירס מקבל שיעור בפוליטיקה האמריקאית, ומהר מאד לומד כיצד לעמוד על רגליו.

ראשית, רבים אולי לא יודעים אבל שם הסרט הוא מונח רומאי עתיק, אשר מתייחס ל 15 במארס, משום שפרוש השם Ides הוא מחצית החודש, ובתקופה המודרנית קשרו את המונח להרצחו של יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס בעקבות קונספירציה של סנאטורים רומאיים. סביר להניח ששם הסרט הוא שימוש במונח כדוגמא לקונספירציה, מאחר וסיפור הסרט מתרחש בחודש מארס.

לגבי הסרט, מדובר מותחן שהיה מצליח יותר כספר ופחות כסרט, בשל העובדה שהוא מתנהל באיטיות גמורה וגם כאשר אחת הדמויות המרכזיות מתה (לא אהרוס לכם את הצפייה עם ספויילר) לא רואים בכך עליית מדרגה בהתפתחות הסרט, אלא עוד שלב בו, שלב שבו הגיבור למד שיעור בפוליטיקה האמריקאית ומחליט לנצל את מה שלמד.

גם בסרט הזה ניתן למצוא רשימה של שחקנים מוכרים: ג'ורג' קלוני, פיליפ סימור הופמן, פול ג'יאמטי, אוון רייצ'ל ווד ומריסה טומיי. ליהוק מושלם וכך גם המשחק שלהם.

אז, לראות או לא לראות ?
צופים שאוהבים סרטים מהסוג הנ"ל שעוסקים בפוליטיקה אולי ייהנו ממנו, לפי דעתי קהל היעד שלו הוא של צופים בגילאים מבוגרים יותר ולא של בני הנוער. למרות שמות כגון ג'ורג' קלוני וריאן גוסלינג, שנערות ונשים צעירות אוהבות מאד. חשוב להדגיש שוב, שקצב ההתנהלות בסרט הוא איטי והצופים שלא יכולים לסבול זאת שידלגו עליו. לטעמי, לא ראיתי משהו יוצא דופן, אבל היה נחמד לצפות בו.

שלב סיכום עונה: The Hour, עונה ראשונה: מושלם.

שתי רשתות אמריקאיות גדולות ראו את ההצלחה של הסדרה Mad Men, אשר האירועים שלה מתרחשים בשנות השישים, וניסו לשכפל את ההצלחה העונה עם שתי סדרות שונות. רשת NBC ניסתה להעלות את The Playboy Club וספגה סטירת לחי כל כך חזקה בנתוני הרייטינג עד שהיא נאלצה להוריד את הסדרה לאחר 3 פרקים בלבד. רשת ABC העלתה השנה את הסדרה Pan Am, אך גם היא כשלה בנתוני הרייטינג והחזיקה מעמד במשך 14 פרקים לפני שבוטלה. מנגד, בברטניה עלתה הסדרה The Hour, מבית היוצר של ה BBC, אשר מתרחשת בשנות החמישים וראו איזה פלא, הבריטים עשו זאת שוב ובצורה טובה יותר. ששת הפרקים שהם הפיקו לעונה הראשונה של הסדרה (שקיבלה הודעה על הנפקת עונה שנייה) היו פשוט יהלום מלוטש.

בכדי להבין את הסדרה צריך להבין גם את התקופה בצורה טובה יותר. בברטניה של אותם ימים עדיין ליקקו את הפצעים ממלחמת העולם השנייה, אשר הסתיימה כעשור קודם לכן. שידורי החדשות עדיין עברו צנזורה וקשה היה לבקר את הממשלה על פעולותיה. כמו כן, המלחמה הקרה בדיוק החלה והיה קיים איום קומוניסטי גדול מצד ברה"מ, בעיקר איום מכניסת סוכנים קומוניסטים למקומות מפתח בשלטון ובתקשורת הבריטית. באותם ימים, ברטניה הייתה עדיין פקטור במזרח התיכון, כאשר תעלת סואץ הייתה באחריותם ובמצרים לא אהבו זאת.

בסדרה הנ"ל מנסים להראות כיצד בתקופה הקשה הזאת ניסו ברשת ה BBC להקים תוכנית חדשות בשם The Hour (שהיא מעין מקבילה ל"60 דקות" האמריקאית של היום). במרכז התוכנית ניתן למצוא את פרדי ליון, כתב ללא חת, שלא מקבל תכתיבים מאף אחד ומנסה להגיע אל האמת בכל מצב, הקטור מאדן, הקריין של המהדורה, שהונחת על ההפקה בשל קשריו הפוליטיים, אך במהרה מוכיח את עצמו ובל רולי, המפיקה של התוכנית וחברתו הטובה של פרדי.

יום אחד מופיעה רות, ידידה לשעבר של פרדי, ומבקשת ממנו עזרה. מספר ימים לאחר מכן היא נמצאת מתה בבית מלון. פרדי מחליט לחקור את מותה ונכנס אל תוך סיפור ריגול גדול מאד, אשר מוביל אותו לגילויים גדולים מאד על עברה של רות ועל אנשים אחרים. מתברר ש MI6, סוכנות הביון הבריטית, מעורבת בסיפור וכן סוכנות הביון הסובייטית ושפרדי עלול להיות הבא בתור.

בצד האישי, פרדי מאוהב בבל אבל לא מסוגל לומר לה זאת, בל מצידה פותחת ברומן עם הקטור למרות שהיא מודעת לכך שהוא נשוי, בפרק האחרון של העונה המצב הופך עבורה לבלתי אפשרי והיא מבינה היכן רגשותיה האמיתיים. אך האם היא מתכוונת לעשות משהו בנידון ? התשובה היא כן, אבל...

כאשר צופים בסדרה מקבלים את התחושה שאנו צופים בסיפור של ג'ון לה קארה. למי שלא יודע, לה קארה היה מרגל בריטי בגרמניה, אך לאחר שגילו את הכיסוי שלו חזר לברטניה והחל לכתוב רומני ריגול. מצד אחד, ספריו נחשבים כפנינה, אך מצד שני, הם נחשבים כקשים לקריאה. וזה בדיוק מה שקורה בסדרה הזאת. במידה ונעזוב את הסיפורים האישיים ונתרכז רק בסיפור הריגול הרי שהוא מתנהל ברמה גבוהה ולעיתים קשה לעקוב אחריו. בשל כך, הגילוי בחצי השעה של הפרק האחרון של העונה מפתיע מאד, משום שלא רואים את זה מגיע וגם כאשר מקבלים את פתרון התעלומה לוקח זמן עד שמבינים אותו לחלוטין.

למרות שמדובר ברומן ריגול שקצת קשה להבנה הרי שעבור הצופים שמוכנים לנסות ולהבינו מדובר בפנינה של ממש. כל פרק הוא באורך של 60 דקות וגם כשהם מסתיימים קיים רצון להמשיך ולצפות בהמשך הסיפור.

עוזרת לסדרה העובדה שרמת המשחק גבוהה מאד וללא דופי. לצופה הישראלי, שלא מכיר את השחקנים הלא כל כך מוכרים, פרט אולי לשחקן דומיניק ווסט, אשר שיחק בסדרה The Wire, מדובר בהפתעה לטובה.

לסיכום, הצלחת הסדרה מראה, שכאשר יש רעיון טוב, תסריט ברמה גבוהה מאד ומשחק מושלם המוצר שיוצא לך מהידיים חייב להיות איכותי וזה בדיוק המקרה של The Hour, אשר מהווה פנינה בים של סדרות בינוניות. כמו כן, מצפייה בסדרה מבינים מדוע The Playboy Club ו Pan Am נכשלו, למרות שגם הן היו סדרות תקופתיות. בעוד ש The Hour באה עם רעיון חדש בכך שהיא הציגה רומן ריגול בתקופת המלחמה הקרה, הרי ששתי הסדרות הנ"ל ניסו לחזור על רעיונות שכבר ראינו בסדרות וסרטים אחרים ויותר מפעם אחת. כמה פעמים אפשר לנסות ולרכב על הגל של המהפכה המינית של שנות השישים ? כמה פעמים אפשר יהיה למחזר את אופרות הסבון בשינוי קל ? הצופים לא טיפשים ומבינים מהר מאד שעובדים עליהם.

אז, לראות או לא לראות ?
הצופים שמוכנים להשקיע בסדרה לא קלה אך איכותית מאד ייהנו מפנינה טלוויזיונית. לצופים שרגילים לאיכות הבינונית ולמבנה של הסדרות האמריקאיות אני מציע לדלג על הסדרה, היא ממש לא עבורם. אני יודע שאני מצפה בכיליון עיניים לעונה השנייה.

שלב סיכום עונה: The Nine Lives of Chloe King, עונה ראשונה: חיקוי עלוב.

בקיץ 2011 העלתה רשת ABC Family מספר דרמות חדשות. בעוד ש The Lying Game ו Switch At Birth קיבלו הזמנה לפרקים נוספים, הרי שדווקא הסדרה שזכתה לבאז הגדול ביותר ברשת, The Nine Lives of Chloe King, ירדה מהאוויר לאחר עשרה פרקים בלבד (למרות שעתה עובדים ברשת על סרט טלוויזיה עבורה). נכון, נתוניה לא היו טובים, אך הם לא היו גרועים בהרבה מדרמה נוספת שהרשת העלתה באותם חודשים, The Lying Game. אם כן, סדרה אחת מקבלת הודעת חידוש ואחרת, בעלת נתונים דומים, מבוטלת. האם ברשת קיבלו החלטה נכונה ?

לפי דעתי כן. הסדרה The Nine Lives of Chloe King הינה גרסה רעה במיוחד של "באפי קוטלת הערפדים". מדובר בעובדה מדהימה, היות ובהפקת הסדרה (אשר מבוססת על סדרת ספרים) כמעט ושכפלו את הדינאמיקה והמבנה של "באפי", אך המוצר שיצא להם היה כל כך גרוע, שזה מעליב בכלל להציג את שתי הסדרות באותה פסקה.

עבור הקוראים שלא שמעו על הסדרה אספר כי היא עוקבת אחר קלואי קינג, נערה שמגיעה לגיל 16 ומגלה שהיא נצר לבני ה"מאי", יצורים על טבעיים. יתרה מכך, היא גם מיוחדת בכך שהיא "המגשרת" (אם כי אף פעם לא ציינו בסדרה מה זה אומר בדיוק) ויש לה 9 נשמות לחיות, בנוסף לכך שהיא מהירה, גמישה ובעלת יכולת ראייה ושמיעה מיוחדות.

נקודות הדימיון בין "קלואי קינג" ל"באפי" הן כמעט אחת לאחת. בשתי הסדרות מדובר בנערות בנות 16, אשר מגלות יום אחד שהן מיוחדות מבחינה על טבעית, באפי הייתה ה"קוטלת" ואילו קלואי קינג היא "המגשרת". בשתי הסדרות לנערה יש אם חד הורית (ב"באפי" עקב גירושין, ב"קלואי קינג" האב עזב את הבית). בשתי הסדרות יש לכוכבת שני עוזרים "אנושיים" (ב"באפי" ווילו וזאנדר, ב"קלואי קינג" איימי ופול) שבשלב מסוים גם הופכים לבני זוג לרגע (למרות שב"באפי" זה לקח מספר עונות ובשלב מסוים ווילו הפכה ללסבית). והדמיון הגדול ביותר: לכוכבת יש אהבה אסורה אותה היא לא יכולה לממש: ב"באפי" לבאפי אסור לשכב עם אנג'ל הערפד, בו היא מאוהבת, משום שאם תעשה כן היא תגרום להיעלמות נשמתו ולחזרתו של השד הערפדי, אנג'לוס, שבתוכו, ואילו ב"קלואי קינג" קלואי לא יכולה אפילו להתנשק עם בריאן בו היא מאוהבת משום שבכך היא תגרום למותו, בשל העובדה שבני ה"מאי" לא יכולים לבוא במגע אינטימי עם בני אנוש.

אחרי צפייה בשני פרקים בלבד בסדרה ניתן להגיע למסקנה (אשר נשמרת לאורך כל עשרה הפרקים), שמדובר למעשה באופרת סבון בעטיפה של "באפי קוטלת הערפדים". ודווקא אופרת הסבון היא זו שהורסת את הסדרה. הייחוד של "באפי" היה במקוריות שלה, בכך שהתסריט שלה היה איכותי בדרגה שלא נצפתה לאותו סוג של סדרה עד אותם ימים. ואילו ב"קלואי קינג" דווקא שמו דגש על הנושא האישי (הקיטשי והדביק) וביריבות על ליבה של קלואי בין שני גברים: אלק ובראיין, יותר מאשר בהתפתחות העלילה. למי באמת אכפת במי קלואי בוחרת ? צריך לדאוג לסיפור ובסדרה הזאת הצורה שבה הוא הוצג הייתה מעליבה עבור הצופים שמעוניינים בסוג סדרות שכאלו. למרות ש"באפי" עלתה לאוויר ב 1997, היא עדיין יותר חדשנית וחתרנית מ"קלואי קינג", שהיא מוצר כלאיים. מצד אחד מושכת בבירור לכיוון אופרת הסבון, אך מצד שני מנסה להיות גם סדרת "על טבעי" ללא הצלחה יתרה.

דרך אגב, אם היו שואלים אותי, מקומה של הסדרה (לאחר מספר שינוים מבניים שיבדילו אותה מ"באפי") הוא דווקא ברשתות כמו ה CW או רשת המדע בידיונית האמריקאית. רשת ABC Family מיתגה את עצמה בשנים האחרונות כרשת של אופרת סבון, ולראיה, הסדרות שמצליחות בה בעת האחרונה הן בעיקר (אם לא רק) אופרת סבון. ולכן, סדרה בעלת מוטיב "על טבעי" כלל לא מתאימה לה, למרות מוטיב חזק של "אופרות סבון" שמצוי בה. צופי הרשת, שהם בעיקר חובבי אופרות הסבון, בוודאי שמעו במה עוסקת הסדרה ולא טרחו אפילו להגיע לצפות בפרק הפיילוט, שהניב רק 2.17 מיליון צופים ואלו שכבר הגיעו זנחו אותה מהר מאד ולכן בפרק השני נתוניה עמדו על 1.4 מיליון צופים, נתונים אותם שמרה, פחות או יותר (בעיקר פחות), לאורך שאר העונה.

סיבה נוספת ש"באפי קוטלת הערפדים" הצליחה נעוצה בכוכבת הראשית שלה, שרה מישל גלר. גלר הינה אחת משחקניות העל של הדור שלה. ברגע שמסתכלים על סקיילר סמואלס בתור "קלואי קינג" ניתן רק לגחך למשמע ההשוואה. בעוד שגלר הגיעה ל"באפי" בגיל 19, אך עם ניסיון מוכח מאחוריה (גם באפרת הסבון "כל ילדיי") ולכן גם המשחק שלה היה מושלם ומבוגרים וצעירים יכלו ליהנות ממנו, הרי שסמואלס הינה ילדה גם במשחק שלה, עובדה שניתן היה לראות גם בסדרה קודמת שלה, The Gates. לטעמי, סקיילר עדיין לא מוכנה להחזיק סדרה שכזאת על כתפיה. מדובר בשחקנית קטנה וחמודה ותו לא.

לסיכום, מקומה של הסדרה לא היה צריך להיות ברשת ABC Family, אלא ברשתות שיש להן נגיעה ב"על טבעי" כמו ה CW או Syfy. הבעיה ? איכות התסריט מעשרת הפרקים ששודרו מאפשרת צפייה רק לילדים עד גיל 14-13 בלבד ולכן הוא היה צריך לעבור שדרוג רציני לפני מעבר לרשתות הנ"ל. צופי ABC Family רגילים לסוג אחר של סדרות ולכן מיהרו לזנוח אותה לאנחות, כך שהפרק האחרון של העונה הניב עבורה 1.08 מיליון צופים בלבד. בהפקת הסדרה היו גם חייבים לנסות להבדיל את הסדרה כמה שיותר מ"באפי קוטלת הערפדים" (למרות שהסדרה מבוססת על סדרת ספרים) במקום לנסות להידמות לה (וברשת דיברו על כך עוד לפני שעלתה לאוויר) משום שבכל קטגוריה "קלואי קינג" נופלת מ"באפי": במקוריות, בתסריט, במשחק ובמיוחד בשחקנית הראשית, שלפי דעתי לא מצליחה להחזיק את הסדרה. בהפקה ניסו ליצור הכלאה בין אופרת סבון ל"באפי" ויצא להם חיקוי עלוב, שלא ראוי להישמע באותו משפט כמו ה"מקור" המעולה. אם זה היה תלוי בי, הייתי מייעץ לראשי הערוץ לפתח סדרות בנוסח "שקרניות קטנות ויפות" ו"משחק השקרים" ולעזוב את סדרות העל טבעי לרשתות אחרות.

לצופים שטוענים ש"קייל XY" הייתה דווקא סדרה מוצלחת עבור הרשת אזכיר, כי הסדרה שרדה בסך הכל שתי עונות וחצי, שהיא הייתה מקורית ושהיא עסקה יותר במרכיב האנושי של קייל ופחות בהיותה סדרת "על טבעי".

אז, לראות או לא לראות ?
לא לראות. בזבוז זמן של שבע וחצי שעות בקירוב עבור סדרה שזכתה לעשרה פרקים בלבד (ועתה מפיקה גם סרט טלוויזיה).

פרסום: העונה השלישית של The Walking Dead תהיה ארוכה יותר.

העונה הראשונה של הסדרה הכילה 6 פרקים בלבד, העונה השנייה תכיל 13 פרקים, ועתה מתברר שהעונה השלישית תכיל 3 פרקים נוספים, כאשר היא תעמוד על 16 פרקים בסך הכל.

פרסום: נקבע מועד לעליית העונה השנייה של The Killing.

העונה השנייה תחל ב 1 באפריל. כמו כן, בהפקת הסדרה הודיעו שתעלומת הרצחה של רוזי לארסן תיפתר רק לקראת סוף העונה השנייה.

ביקורת: The Firm, עונה ראשונה, פרקים 3-1: לא מספיק.

כאשר סיימון קאוול שפט בתחרות "אמריקן איידול" הוא הציע למתמודדים לא לגעת בשירים של אלילים כמו מריה קארי, ווטני יוסטון ושאר זמרים בעלי קול גדול. הוא טען, ובצדק, שצריך להיות זמר מעולה בכדי להגיע לרמות של הזמרים הנ"ל ולכן צריך להיות מוכשרים מאד רק בשביל לנסות. לצערי, המקרה של הסדרה הנ"ל הוא מקרה דומה.

בשנת 1993 יצא הסרט "הפירמה" בכיכובו של טום קרוז. הסרט, אשר נכתב על פי ספרו של ג'ון גרישם, הציג את סיפורו של מיץ' מקדיר, עורך דין שסיים בהצייטנות את לימודי המשפטים שלו ומגויס על ידי חברה משפטית גדולה מבלי לדעת שהיא מגינה על המאפיה. בסופו של דבר מקדיר יוצא נגד החברה ומצליח לשרוד ביחד עם אשתו. הסרט, בעיקר בגלל הספר המעולה, זכה להצלחה גדולה וגם היווה את אחת מההצגות הגדולות של טום קרוז במהלך הקריירה.

בשל ההצלחה הגדולה של הסרט, ובאופן אישי של טום קרוז, כאשר חשבו לבצע סדרה טלוויזיונית, אשר תמשיך את סיפורו של מקדיר היו חייבים לעשות זאת בצורה מושלמת. בפועל, קיבלנו סדרה בינונית מאד, במקרה הטוב, וליהוק גרוע.

ראשית, צריך לציין, שמלכתחילה הסדרה נידונה לכישלון. נעזוב כרגע את העובדה שרשת NBC מסתמנת כבית קברות לסדרות בעונות האחרונות. בשנת 2006 יצאה הסדרה Runaway ברשת ה CW, אשר סיפרה את סיפורה של משפחה שברחה מהחוק בעקבות אשמת רצח שנטפלה על אבי המשפחה. הסדרה החזיקה מעמד בסך הכל 9 פרקים לפני שבוטלה. נכון, לא מדובר בדיוק באותו סיפור, אך סיפור המסגרת, אשר מציג שוב את מקדיר ומשפחתו במנוסה מפני חברת עורכי דין שרוצה להשתיק אותו בגלל מקרה משפטי שהוא מנהל, הסיפור דומה. יכול להיות שבמידה והסדרה הייתה מוצגת ברשת CBS נתוני הפתיחה שלה היו מלכתחילה טובים יותר, אך צריך לזכור שהרשת השתמשה בערב הפוטבול של יום ראשון בכדי לקדם את הסדרה ובכל זאת הפיילוט שלה הניב בסך הכל 1.4 נק' מדד. כשלון מוחלט. ברשת טוענים כי מלכתחילה תוכננה לסדרה עונה אחת בלבד, אך לאור הנתונים הנ"ל גם אם הייתה מחשבה להמשיכה לעונה נוספת היא נגנזה. לסדרה יהיו במקרה הטוב 22 פרקים, אלא אם הרשת תחליט לגנוז אותה קודם לכן.

בעיה נוספת נעוצה בליהוק. אין בסדרה הנ"ל שחקן אחד שניתן לומר עליו שהוא כוכב, או אפילו כוכב עם פוטנציאל שלא מומש. ג'וש לוקאס עושה עבודה סבירה בתור מיץ' מקדיר, אך לא יותר מכך. וכפי שציינתי, הוא ממשיך את דרכו של טום קרוז ואיזה הבדל בין השניים. ללוקאס אין נוכחת על המסך ולעיתים קרובות הוא נראה כמו ילד שלא מתאים להחזיק על עצמו סדרה שכזאת. גם מולי פארקר (אותה ראינו בתפקיד קטן בעונה האחרונה של דקסטר), אשר מגלמת את אשתו של לוקאס בסדרה, לא מצליחה לרתק את הצופה. גם היא ממוצעת ותו לא.

בהפקת הסדרה חשבו שהצליחו בגדול כאשר החתימו את טרישיה הלפר, הזכורה לנו מ"באטלסטאר גאלקטיקה", כראש משרד עורכי הדין, אשר מנסה להפיל את מקדיר. צר לי לבשר, אך הלפר "שרפה" את עצמה בתעשייה בשנים האחרונות. ניתן לרשום לה תפקיד ראשי בעונה השנייה של Dark Blue שירדה בתום העונה בה הלפר הגיעה, ומצעד של הופעות אורחת בסדרות כמו צ'אק, "מטרה אנושית", Warehouse 13 ועוד... אז נכון, מדובר בשחקנית נאה עם גוף סקסי, אבל הצופים ראו אותה ביותר מדי פרויקטים בעת האחרונה והיא נמאסה.

בעיה נוספת שהסדרה מייצרת היא, שעד שיחל המרדף המיוחל נגד מקדיר ומשפחתו במקורה היא עוד סדרת עורכי דין. ולמען האמת, די נמאס מסדרות עורכי דין, ולראיה, אי הצלחת Harry's Law באותו ערוץ, אשר ככל הנראה תבוטל גם היא בתום העונה.

לסיכום, ברשת NBC התלהבו מאד כאשר הציגו בפניהם את העלילה של הסדרה, אך מכיוון שהיא הגיעה רק לקראת תום עונת הפיילוטים The Firm לא הצליחה להיכנס ללוח המשדרים כבר בחודש ספטמבר. במידה והיו בוחנים זאת שוב, מנהלי הרשת היו מבינים שהרעיון לא מספיק טוב, במיוחד עבור רשת בנסיגה כמו NBC, שהתסריט שלה בינוני ושהליהוק גרוע. לא התפלאתי שהרייטינג שלה היה גרוע, מכיוון שאין בה ולו אלמנט אחד שימשוך את הצופה למסך.

לפי דעתי, ראשי NBC היו צריכים ללמוד מהניסיון של רשת CBS, אשר ניסתה בשנת 1995 לבצע עיבוד טלוויזיוני ל The Client, שגם הוא קודם לכן היה סרט מוצלח מאד על פי ספר של ג'ון גרישם, אך הגרסה הטלוויזיונית החזיקה מעמד בדיוק 20 פרקים לפני שבוטלה. עדיף לא לגעת במוצר מושלם (במקרה הזה, הסרטים הנהדרים), ולהרוס את הזיכרון שלו, אלא אם העיבוד הטלוויזיוני לפחות באותה רמה. במקרה של The Firm, היא רחוקה מכך מרחק שנות אור.

אז, לראות או לא לראות ?
לדלג עליה. מדובר במוצר פחות מבינוני, שלא יחזיק מעמד ובמקרה הטוב היא תבוטל בתום העונה.