שלב סיכום עונה: Mindhunter, עונה ראשונה: בלי עליות ומורדות

"נטפליקס" ממשיכה להפציץ עם דרמות חדשות מדי חודש בחודשו ולפני מספר ימים היה זה תורה של Mindhunter לצאת לאוויר בעונה ראשונה בת עשרה פרקים. אפשר לזהות את המגע של הרשת, המתבטא בעיקר כדרמה אפלה וכמעט ללא הומור, אותו ניתן היה לראות בכל כך הרבה סדרות של הרשת, גם בסדרה הזאת. במקרה של Mindhunter, לא ברור באם מדובר בהחלטה נכונה או לא.

הדרמה מתרחשת בשנת 1977. הימים הם הימים של תחילת דרכה של יחידת "מדעי ההתנהגות" בתוך ה F.B.I והסדרה ממתמקדת בהולדן פורד (ג'ונתן גאוף) וביץ טאץ' (הולט מקנאלי), שני סוכני F.B.I, הראשון בתחילת דרכו והשני בן 44 ובעל היסטוריה בבולשת. השניים חוברים למרצה באוניברסיטה בשם וונדי קאר (אנה טורב). השלשה מפתחים רעיון לפיו על פי שיחות עם רוצחים סדרתיים הם יכולים לפתח פרופיל שעל פיו יוכלו לזהות ולתפוס רוצחים סדרתיים, אך גם למנוע זאת על ידי הבנה של מה שמניע את אותם אנשים לעשות את מה שהם עשו. 

התחלת הסדרה דווקא מעניינת בעיקר בשל הרעיון המעניין והחדשני לאותה תקופה, הניסיון של השלשה לפתח את הרעיון שלהם, הניסיון של הולדן (אשר מעלה לראשונה את הרעיון ומוליך את כולם להצטרף אליו) גם למצוא הנאה אישית באמצעות אישה בשם דבי (האנה גרוס). אבל הבעיה הגדולה של הסדרה היא שהצופים מרגישים לכל אוורך עשרת הפרקים של העונה הראשונה שאין כמעט עליות ומורדות, גם כאשר אפשר להצביע על הצלחות ומפלות של היחידה. ולהלן מספר דוגמאות: 

המפלה הראשונה של הולדון וטאץ' (קאר עדיין לא בתמונה) מגיעה כבר בתחילת הדרך (בפרק הראשון) כאשר הם לא מצליחים לפענח רצח סדיסטי של אם ובנה. למרות שהשניים נבעתים מהמקרה הרי שהצופה לא מקבל את התחושה כאשר הוא צופה בפרק. 

תחושה דומה מגיעה כאשר השלשה מצליחים לתפוס שלשה רוצחים כמעט בזה אחר זה. גם פענוח המקרים מתבצע בצורה שלא גורמת לצופה ליהנות מהפענוח, במיוחד כאשר הם תופסים את הרוצח ג'ין דבייר. 

ולבסוף, גם בחייו האישיים של הולדן הצופה מקבל את אותה תחושה. הוא יוצא עם דבי ועובר איתה מסע במהלך כל העונה. בתחילה נראה שהכל ביניהם בסדר גמור, לאחר מכן היא בוגדת בו והם נפרדים. הולדן מחליט בכל זאת לחזור אליה, אך לבסוף הוא גם למעשה נפרד ממנה בשבילה, משום שהיא לא מסוגלת לומר את המילים. לאורך כל המסע הצופה לא מקבל תחושה של רגשות כלשהן, מהולדן ומדבי כאחד. 

סיבה אפשרית לכך היא, הרצון להראות את מה שעובר במוחו של הולדן. כלומר, שעד לדקה האחרונה של הפרק בה הוא מגלה שהוא מתחיל להיות יותר מדי מעורב רגשית בכל מה שקשור לרצון להבין רוצחים סדרתיים, הוא מקבל את ההבנה כאשר רוצח סדרתי בשם אד קמפר אותו הוא ראיין מהתחלת הדרך מחבק אותו כאילו מדובר בנשמה תאומה, ואז מגיעה ההתמוטטות הנפשית של הולדן, כאשר הוא לא מסוגל לנשום. הבעיה היא, שלאחר 13 עונות של Criminal Minds לראות עשרה פרקים, אשר מגיעים לתשע שעות של חומר, להעביר זמן כה ארוך בצפייה די מונוטונית קצת מכביד על הצופה. אז נכון, אפשר להגיד שמדובר בעיבוד לספר של מארק אולסקר וג'ון אי דאגלס, אבל מה שעובר בספר קשה מאד להעביר לעיתים אל מסך הטלוויזיה. 

סיבה נוספת היא הרצון להראות את הדרך שהדמויות עוברות מתוך הרצון שלהם להבין מדוע הרוצחים עושים את מה שהם עושים ולא להתמקד על ההצלחות והכישלונות. אך שוב, בספר זה יכול לעבור בצורה טובה יותר, על המסך זה יכול להתפרש כמשעמם. בעולם של כל כך הרבה סדרות חייבים ליצור לפחות מספר ריגושים לאורך העונה, משום שבימים אלו היד של הצופה קלה מאד "ההדק", כלומר על השלט, או במקרה הזה גם על המחשב.

בגזרת הליהוק אפשר לסמן וי אחד גדול נוסף לסדרה נוספת של "נטפליקס" (אחרי הליהוקים לדרמות הקומיקס, פרט אולי לזו של איירון-פיסט), במיוחד בליהוקה של אנה טורב לדמותה של וונדי קאר, אשר הציגה את הדמות שלה בצורה מרשימה מאד.

אז, לראות או לא לראות ? 

למי שלא אכפת להעביר עשרה פרקים לא רעים בכלל (במיוחד בתחילת העונה) בכדי להגיע לפואנטה של דקה אחת, פרט לכך שאין עליות ומורדות, במיוחד הצורה שבה נסגרים כמעט כל הסיפורים לאורך העונה, יכול ליהנות מהסדרה. רק לא כדאי להמתין לריגושים, הם לא נמצאים במקרה של Mindhunter, לפחות לא בעונה הראשונה שלה.