כאשר הסדרה עלתה לאוויר היא הייתה משב רוח מעניין. הרעיון שבו שמונה אנשים שותפים לתודעה קולקטיבית אחת ויכולים לנוע בתוף אותה תודעה ולעמוד אחד לצד השני למרות שהם ניצבים ביבשות שונות (אמריקה, אירופה, אפריקה, אסיה), רעיון זה היה מעניין מאד והצורה שבה הוא הוצג הייתה מעניינת עוד יותר.
כמו בכל סדרה, לאחר שבעונה הראשונה הסדרה עדיין רוכבת על גבי ה"טריות" שלה, העונה השנייה היא בדרך כלל עונת המבחן שלה והתוצאות לא מספיק טובות. מצד אחד, בעונה זו עוסקים בנושא המרכזי, המאבק של ארגון B.P.O לתפוס את השלב הבא באבולציה האנושית, הרמה של הסדרה גבוהה מאד. לזכותה של ההפקה והתסריטאים חייביםלומר, שלמרות העיסוק בנושאים משניים (ומיד אתייחס אליהם) היחס לתמה המרכזית הוא נרחב בעונה זו, אולי בשל העובדה שמדובר בסך הכל בעשרה פרקים בעונה אחת (אני מוציא מהחישוב את פרק ספיישל חג המולד).
הבעיה מתחילה כאשר עוסקים בנושאי המשנה. אם בעונה הראשונה ארבע מתוך הסיפורים של הדמויות היו מעניינים (ריילי, וולפגאנג, קאלה וסאן) הרי שבעונה השנייה הסיפורים של שתי דמויות בלבד מעניינות: הסיפורים של סאן וולפגאנג.
העיסוק בסיפורו של ליטו והעובדה שהוא סוף סוף מאמץ את היותו הומוסקסואל ואף מצהיר על כך, למרות ההשלכות מבחינת העבודה שלו כשחקן, מלבד הקהילה הגאה שאולי יכולה ליהנות מסיפורו, היא דווקא מהצד הקומי שלה וקשה לי להאמין שחברי הקהילה היו מרוצים מכך. אולם, אם סיפורו של ליטו מעניין רק מהבחינה הקומית הרי שסיפורה של נעמי עניין רק עד לשלב שבו ה F.B.I הפסיקו לרדוף אחריה (מלבד הסצינה בחתונת אחותה שבה ה F.B.I מנסים לאסור אותה בטעות), אבל זה קורה בשלב די מוקדם של העונה.
סיפורה של קאלה, אשר בעונה הראשונה היה מעניין מאד בעיקר, משום שעסק בנושא פחות מוכר, בעונה שנייה הפך פחות ופחות מעניין, בעיקר משום שהיה מעצבן לראות את ההתלבטות שלה באם להיכנע לרגשות שלה כלפי וולפגנג. סיפור זה הרגיש כמו אופרת סבון וחבל שכך.
סיפורם של ריילי ווויל התחיל בצורה טובה, בעיקר בשני הפרקים הראשונים של העונה, בעיקר משום שהוא נמצא בלב ליבו של הסיפור המרכזי, כאשר הפרק שבו ריילי חושפת את עצמה ל"אשכולות" נוספים כמוהם היה אחד הפרקים החזקים ביותר של הסדרה, אולם ככל שהפרקים התקדמו הוא עניין פחות ופחות. אפילו הפרק שעסק באביו הגוסס של וויל לא הצליח לרגש יתר על המידה.
על סיפורו של קאפיאוס אין מה להרחיב את הסיפור, בעיקר משום שהוא מוכר מאד. נער מהשכונות שקם ורוצה להילחם בשחיתות. בעונה השנייה הסיפור הופך גם מעניין פחות, וזאת למרות החלפת שמשחק את הדמות (ללא צורך) וגם העובדה שהעניקו לו מושא אהבה בעונה זו.
בעוד שמתוך שמונה הדמויות היו לשישה מהן נקודות מעניינות לאורך העונה, הרי ששתיים מהן שמרו על איכות לאורך העונה כולה: סאן וולפגאנג.
הרדיפה של סאן אחר אחיה שניצל את העובדה שהיא נכנסה לכלא עבורו בכדי להציל את כבוד המשפחה לאחר הונאה שלו בחברה שומרת על עניין לאורך העונה כולה ועד לפרק האחרון הנהדר שבו היא מצליחה לשים את ידיה על אחיה, אך לא הורגת אותו. חבל רק שלא סגרו את הסיפור, משום שנותרו שני פרקים לסיום הסדרה (וגם זה לאחר שהיא זכתה להחייאה בכדי לסיים את הסיפור שלה) ולא ברור גם אם יספיקו בכך.
אבל יותר מכולם, סיפורו של וולפגאנג הרשים והיה מעניין. החל ממערכת היחסים שלו עם קאלה, שמצידו לא הייתה כל כך התלבטות, למרות שאישה נוספת בשם לילה (ולריה ביילו) נכנסת לתמונה ויוצרת מאבק כוחות, אשר מסתיים בכך שויספרס, האויב הגדול ביותר של החבורה מתוך B.P.O תופס אותו לאחר שלילה בוגדת בו, משום שלא בחר להיות לצידה למרות שניסתה לפתות אותו ובהתחלה הוא המשך אליה.
אז, לראות או לא לראות ?
בניגוד לעונה הראשונה, צמד פרקי הפתיחה מוצלחים מאד. הצופים ששרדו את העונה הראשונה, שהתחלתה הייתה כבדה ובעיקר משעממת, ייהנו מהם, בעיקר משום שהם עוסקים בתמה המרכזית של הסדרה. כמו גם פרק סיום העונה. אולם בשל העובדה, שחלק ניכר מהעונה עוסק בסיפורי משנה לא מעניינים אפשר להתעלם מהם ו"לרפרף" על העונה, כאשר ניתן להתמקד מלבד הסיפור המרכזי שמוצג בצורה טובה מאד, בסיפוריהם של סאן וולפגאנג, על כל השאר אפשר וצריך לדלג, זה יחסוך להם זמן מסך רב. אלא אם אתם מהקהילה הגאה וסיפורים נוספים יוכלו לעניינן אתכם, כמו הסיפור של נעמי בחתונת אחותה.
צריך להדגיש, העונה מסתיימת עם סוף פתוח וקליף האנגר. הבה נקווה שצמד הפרקים האחרונים של הסדרה יסגרו כמה שיותר נושאים פתוחים. ויש הרבה...
הבעיה בסדרה זה שהיא מתמקדת יותר בדמויות עצמן מאשר בעלילה
השבמחקוזה מה שהביא לביטול שלה