ניתוח: משמעות המהלך של מעבר שונדה ריימס מרשת ABC ל"נטפליקס". או במילים אחרות, האם רשתות הברודקאסט עומדות להיעלם ?

עבור הרשתות והאולפנים, למצוא דרך בכדי לשמר את הטאלנטים הגדולים שלהם הייתה דרך די פשוטה. מפיקים גדולים איימו לעבור לחברה אחרת ? היו מעלים את המשכורות שלהם. ואם הכסף לבדו לא היה מספיק, אפשר היה להציע להם "חירות אמנותית" גדולה יותר, בדרך כלל על ידי הענקת הזמנה ישירות לסדרה של פרויקטים רבים שלהם בכדי לחסוך את המסע המפרך לעבור דרך עונת הפיילוטים.

העזיבה של שונדה ריימס את רשת ABC ומעברה ל"נטפליקס" מציבה מציאות חדשה עבור רשתות הברודקאסט האמריקאיות, אשר מנסות לשמר את השמות הגדולים שיש להם.עושה רושם שמלבד כסף ו"חירות אומנותית" נוסף עתה חלק נוסף במשוואה: האטרקטיביות של רשתות ברודקאסט הפכה להיות פחות אטרקטיבית לעבוד. ריימס לא רק עזבה את רשת ABC, היא עזבה את רשתות הברודקאסט !

עושה רושם שעתה פחות משתלם לעבוד ברשתות הברודקאסט. במקום להפיק 8 או 13 לעונה כפי שכיום מפיקים עבור רשתות כגון "נטפליקס" או "אמזון", הפקות עבור רשתות ברודקאסט צריכות לעיתים להפיק למעלה מ 22 פרקים בעונה. כמו כן, עליהם להיות מוגבלים מאד בכדי לא לפגוע במפרסמים ובממשלה ולכן ה"חירות האומנותית" שלהם נפגמת והמוצר נפגם. אשר גם לזהות מצב שבו פרקים הופכים לקצרים יותר ויותר בשל הצורך להתאים זמן רב יותר לפרסומות. פרקים גם מופקים במהירות בשל הצורך לעמוד במכסה ולכן המוצר הסופי נפגע עוד יותר. בראיון שהעניקה ל"וול סטריט ג'ורנול" ריימס הצביע על הסיבות הללו למעבר שלה ל"נטפליקס".

צריך גם לזכור, לריימס הייתה ה"חירות האומנותית" הגבוהה ביותר שיש למפיק אחר בטלוויזיה הלינארית. היא הפסיקה לקבל לחלוטין הערות מהרשתות ומהאולפנים. אפילו לאחר שהסדרה שלה The Catch נכשלה למצוא לעצמה קהל, רשת ABC עדיין חידשה את הסדרה לעונ שנייה והעניקה לה את החירות לנסות ולבצע שינויים כרצונה, שינויים שלא עזרו. עדיין, אם מעמד הסופרסטארית חייבה את רשת ABC להעניק לריימס מרחב גדול יותר לייצר סדרות בדרך שהיא רוצה, היא עדיין ייצרה סדרות על ידי החוקים של רשתות הברודקאסט.

בניגוד לכך, רשתות "סטרימינג" באופן כללי מעניקה למפיקים חירות גבוהה יותר להפקה."נטפליקס" אפשרה לעזיז אנסרי ואלן יאנג ב Masters Of None, שהיא אגב קומדיה, ליצור כל פרק של במצב שהוא כמעט כמו סרט עצמאי בפני עצמו. "אמאזון" העניקה לג'יל סולוויי את החירות לספר סיפור כגון Transparent, רעיון שלעולם לא עובר את הסלקציה של רשתות הברודקאסט. כמו כן, הרעיון של שחרור כל הפרקים בבת אחת שרשת "נטפליקס" החלה בו מעניקה ליוצרים את האפשרות לייצר מוצר מוגמר עבור הקהל הצופים שהם רוצים ובזמן שהם רוצים. רשתות לינאריות כגון HBO או FX עדיין מאפשרות חירויות מסוימות כגון "נטפליקס"  ואפילו רשתות ברודקאסט דחפו את הגבולות שלהם בכדי לאפשר "חירות אומנותית" (תחשבו כדוגמא על American Crime). רשתות "סטרימינג" כגון "נטפליקס" מציעות "חירויות" גדולות יותר וגם מקבלות תקציב גדול יותר מרשתות לינאריות בכדי להגשים את החזון שלהם.

בשנים האחרונות, ההבדל הגדול בין המודל של "נטפליקס" והרשתות הלינאריות הקשה מאד על רשתות הברודקאסט לצרף שמות בעלי שם גדול. רשתות נאבקות למצוא שחקנים ידועים ומעניינים עבור כל עונת פיילוטים, משום שכל כך הרבה כוכבים מעוניינים לעבוד עבור רשתות "סטרימינג", בין היתר מכיוון שהם גם מצטיירים כ"ילד החדש והיפה בגן". ואם זה לא עבור רשתות "סטרימינג", בדרך כלל רשתות כבלים הן הבאות בתור. הדיל של שונדה ריימס עם "נטפליקס" יעעבור עתה מעבר לטאלנטים הצעירים, שמלכתחילה נטו לשם.

למרות שזו בעיה עבור רשתות הברודקאסט, ובמיוחד עבור רשתות שבמצב פחות טוב כגון רשת ABC, חייבים לומר שזה עדיין לא הסוף עבור רשתות מהסוג הזה, כלומר רשתות לינאריות. יש עדיין מספיק מפיקים מוכשרים ואפילו להוטים לעבוד במדיה שבה אפילו הכי פחות מצליחה מגיעה למספר צופים רב יותר ממרבית רשתות הכבלים וסביר להניח שגם מהסדרות של רשתות ה"סטרימינג". כמו כן, הרשתות הוכיחו שהן מצליחות בסופו של דבר להסתגל למציאות חדשה בכל פעם שהן צריכות. רשתות הכבלים היו אמורות לסמל את הסוף של רשתות הברודקאסט וזה לא קרה. תור הזהב של רשת HBO בסוף שנות התשעים ("סקס והעיר הגדולה" ו"הסופראנוס") היה יכול לסמל זאת, אך בשנות האלפיים אפשר היה לראות מפיקים ויוצרים כגון ג' ג' אבהרמס, דיימון לינדלוף, מארק צ'רי ואפילו שונה ריימס יצרו סדרות כגון Lost, Desperate Housewives ו"האנטומיה של גריי" וכולן עלו לאוויר באותה עונה: עונת 2005-2004.

המצב עבור רשתות הברודקאסט קשה יותר מאשר לפני עשור. חייבים לציין, שהצופים הצעירים כמעט ויתרו על צפייה בסדרות בעלות תסריט דרך רשתות לינאריות. מפרסמים מעבירים את הכסף שלהם למקומות אחרים, אך רבים אחרים עדיין שומרים על הרגלי צפייה בטלוויזיה ולכן אסור עדיין להספיד את רשתות הברודקאסט, אשר כפי שציינתי, כמעט תמיד מוצאות את הדרך להסתגל.


הערה: הניתוח מבוסס על כתבה של ג'וזף אדריאן, כתב התרבות האמריקאי.