ביקורת: The Newsroom, עונה ראשונה, פרקים 2-1: לא לכל אחד.

אחת מהסדרות הטובות והאיכותיות ששודרו בטלוויזיה האמריקאית בשנות האלפיים הייתה הסדרה "הבית הלבן". הסדרה, אשר סיפרה את הקורות בבית הלבן בתקופת נשיאותו של נשיא דמוקרטי (ככל הנראה בהשפעת כהונתו של הנשיא קלינטון), היוותה הצלחה גדולה בעיקר הודות לתסריט שנון ואיכותי, תסריט עליו היה אחראי בארבעת העונות הראשונות, שהיו גם העונות היותר טובות שלה, אהרון סורקין, יוצר הסדרה. כאשר סורקין עזב את הסדרה לאחר תום העונה הרביעית ניתן היה להבחין כיצד האיכות שלה מדרדרת מדי עונה.

בעונת 2007-2006 סורקין ניסה שוב את מזלו והפעם עם הסדרה Studio 60 on the Sunset Strip, אך הפעם לא שפר מזלו והסדרה שרדה עונה אחת בלבד לפני שבוטלה, למרות שבתפקידים הראשיים ניתן היה למצוא שחקנים מוכרים כגון מתיו פרי, שרק שנתיים קודם לכן היה אחד השחקנים הלוהטים בתעשייה בשל השתתפותו בסדרה "חברים", אמנדה פיט, ברדלי וויטפורד, אשר הגיע כירושה מהסדרה "הבית הלבן", סטיבן וובר, הזכור לטובה מהסדרה "כנפיים" ועוד...

השנה, כאשר לוח השנה מורה על 2012, סורקין מנסה שוב את מזלו עם סדרה חדשה, The Newsroom, אך הפעם הוא עושה זאת עבור רשת הכבלים HBO. מהבחינה הזאת, לפי דעתי, סורקין עשה החלטה נכונה. רשתות הכבלים בדרך כלל נותנים אורך נשימה רב יותר מאשר רשתות הברודקאסט והוכחה לכך ניתנה, כאשר הסדרה קיבלה הודעת חידוש לעונה שנייה לאחר שידור של שני פרקים בלבד וגם לפני שנתוני הרייטינג של הפרק השני, נתונים שהצביעו על ירידה בכעשרים אחוז מנתוני הפיילוט, שוחררו.

הסדרה, למי שלא יצא לו לצפות בה עדיין, עוסקת בחדר חדשות של תחנת טלוויזיה פיקטיבית. במרכזה ניצב וויל מאקבוי (ג'ף דניאלס), מנחה החדשות הפופולארי ביותר, אך גם יהיר ואגואיסט, אשר בערב סטודנטים עובר מעין התמוטטות עצבים ובה הוא מבקר את כל המערכת הפוליטית בארה"ב. בשל כך, לאחר חופשה של שבועיים, הוא חוזר ומגלה שחדר החדשות שלו החליט לזנוח אותו. מנהל התחנה, צ'ארלי סקינר (סאם ווטרסון מהסדרה "חוק וסדר"), מחליט להביא עבורו כמפיקה את מקנזי מקהייל (אמילי מורטימר), חברתו לשעבר של וויל, אשר בגדה בו, אך מדובר גם במפיקה הטובה ביותר בשוק.

מקנזי מחליטה שהגיע זמנו של וויל להפסיק להיות מגיש נחמד, אשר חושב על נתוני רייטינג, ולהתחיל לנסות להוביל מהדורת חדשות נוקבת, כפי שמהדורות חדשות עשו לפני עידן הרייטינג, ובכך להיות מנהיג. מקנזי גם מביאה איתה את הצוות שלה ובראשותו ג'ים (ג'ון גאגלר ג'וניור), אשר מתאהב במגי (אליסון פיל הזכורה בעיקר מהופעתה במיני סדרה The Pillars of the Earth), אשת חדשות בתחילת דרכה, שהחבר שלה, דון (תומאס סאדסקי), הוא גם מפיק של מהדורה מאוחרת יותר, אך הוא לא מעריך אותה מספיק.

שמות מוכרים נוספים שניתן להזכיר הינם אוליביה מאן היפה, אשר מגלמת את דמותה של סלואן, כלכלנית אינטליגנטית אשר מקבלת פינה במהדורה, ודב פאטל, האיש הטכני ושמו ניל. פאטל זכור בעיקר משתי העונות הראשונות של הסדרה Skins.

כדאי להגיד זאת כבר עתה: הסדרה לא פונה לקהל הרחב, היא בעיקר פונה, בדיוק כפי שהייתה הסדרה "הבית הלבן" (וניתן גם למצוא קווים מקבילים בין השתיים בהפקה, בצילום ובתסריט), לציבור האמריקאי. היא תעסוק בכל הנושאים הלוהטים, כאשר בפרק השני כבר דיברו על נושא ההגירה הלא חוקית ממקסיקו. גם השפה והמהירות בה נאמרים המשפטים לא פונה לצופה הממוצע. מדובר בסדרה כבדה, שפונה לקהל שמוכן לקבל איכות, והתסריט של הסדרה איכותי מאד, אבל לשלם על כך מחיר. דוגמא לכך ניתן למצוא בביקורת של מספר עיתונאים (בעיקר בריטיים), אשר קראו למה שהסדרה עושה "חופרת" ואף בינונית. מהבחינה הזאת, מוזר שהסדרה עלתה דווקא בחודשי הקיץ, בה הצופים בדרך כלל מחפשים סדרות קלילות יותר. במידה והסדרה הייתה עולה בחודשי החורף, לפי דעתי, היא הייתה מצליחה לצרף צופים נוספים.

קשה שלא להתייחס בביקורת לשחקן הראשי של הסדרה, ג'ף דניאלס. השחקן בן ה 57 נמצא בתעשייה ההוליוודית במשך זמן רב ונדמה שהוא תמיד קיבל תפקידים משניים בסרטים גדולים ("טיפשים ללא הפסקה" לצד ג'ים קארי, "ספיד" לצד קיאנו ריבס, סנדרה בולוק ודניס הופר), או תפקידים ראשיים בסרטים מסוג ב (Paper Man לצד אמה סטון וליסה קודרו). עתה, לראשונה, דניאלס מקבל את קדמת הבמה והוא עושה זאת בצורה טובה מאד, אם כי יש לו בעיה קטנה: פניו מאד נעימות, וגם כאשר הוא מתרגז קשה להאמין לו. דוגמא נוספת מעברו לכך הוא הסרט Trial and Error לצידם של מייקל ריצארדס (קריימר מהסדרה "סיינפלד"), שרליז ת'רון וריפ טורן. מצד שני, הכימיה שלו על המסך עם אמילי מורטימר, שאולי רבים יזכרו אותה מהחידוש לסרטי "הפנתר הורוד" בכיכובו של סטיב מארטין, אשר מגלמת את יד ימינו, הכימיה בין השניים מושלמת. ולכן הליהוק של השניים בתפקידים הראשיים נראה כהחלטה נכונה.

אז, לראות או לא לראות ?
בתור סדרה, שאולי בארה"ב ציפו לה, בעיקר בשל העובדה שאהרון סורקין עומד מאחוריה, אך הצופה הישראלי שמע עליה מעט מאד לפני שעלתה לאוויר, מדובר בסדרה איכותית מאד. צופים רק צריכים לקחת בחשבון, שבשל קצב הדיבור המהיר לעיתים יהיה לצופה הישראלי קשה להבין אותה, אך מי שיחליט להעניק לה סיכוי אמיתי וירצה לצפות בדרמה איכותית אמיתית, ואני נמנה על הצופים הללו החל מהפיילוט המוצלח שלה, יקבל זאת לשעה בשבוע למשך תקופת הקיץ.