בשנת 1991 יצא סרט קולנוע בכיכובו של מייקל ג'יי פוקס, לסרט קראו "ד"ר הוליווד". הסרט סיפר את סיפורו של ד"ר בנג'מין סטון, מנתח פלסטי מוכשר מאד מהוליווד, אשר בנסיעתו נכנס לעיירה דרומית קטנה וגורם לתאונה. הוא נאלץ בתמורה לטפל בחולי העיירה ולבסוף הופך להיות רופא העיירה, לאחר שהרופא הקודם של העיירה, עמו הוא כל הזמן התווכח, הולך לעולמו.
עשרים שנה לאחר מכן, ברשת ה CW העלו את הסדרה Hart Of Dixie והלכו באותה הדרך של הסרט. הסדרה מספרת את סיפורה של זואי הארט, בכיכובה של רייצ'ל בילסון, מנתחת מוכשרת, אשר מנסה לקבל התמחות חשובה, אך הבוס שלה דוחה אותה, למרות שהיא הכי מוכשרת, בכדי ללמד אותה כיצד להתנהג עם אנשים. זואי לא יודעת מה לעשות ולכן היא מחליטה לקבל את הצעתו של רופא מעיירה קטנה באלבמה, אשר מציע לה לבוא לעבוד עמו עוד מהיום הראשון בו סיימה את לימודיה באוניברסיטה. כאשר היא מגיעה למקום מתברר לה שאותו רופא נפטר והוריש לה את חלקו במרפאה אותו הוא חולק עם שותף נוסף, ד"ר בריק ברילנד.
ההפתעות ממשיכות להגיע ומתברר לה שאותו רופא מוזר היה אביה עמו אמה ניהלה רומן לפני שנים רבות. זואי מחליטה להתיישב במקום ולנהל את המרפאה ביחד עם שותפה, שלא רוצה אותה שם ומחפש דרך להעיף אותה משם.
כאשר צופים בסדרה, לפחות משני הפרקים הראשונים שלה, מתקבל הרושם שבהפקה מנסים ללכת על הכיוון של החמימות הדרומית והנאיבית של ארה"ב, אבל, לפי דעתי, הסדרה מגיעה בשלב מאוחר מדי באבולוציה הטלוויזיונית. בסוף שנות התשעים הייתה מגמה של סדרות, ביניהן ניתן להזכיר את הסדרות "אד" ו"פרובידנס", של דמויות אשר שבות או מגיעות לעיירות קטנות והחמימות מאשר העולם המנוכר בערים הגדולות כגון ניו יורק או הוליווד. היום, יותר מעשור לאחר שהחלה המגמה, לחזור אל אותה מגמה נראה כמו ניסיון להחזיר את הגלגל לאחור, במיוחד כאשר הסרט של מייקל ג'יי פוקס (סרט מומלץ בחום) היה כל כך טוב ולמעשה מיצה את הרעיון.
נקודה מעצבנת נוספת היא המגמה שהצבעתי עליה בביקורת קודמת שערכתי על הסדרה Necessary Roughness, על כך שבסדרות בהן נשים מקבלות את התפקיד הראשי מציגים מהר מאד משולש רומנטי, וכך גם בסדרה הזאת. זואי מקבלת טרמפ לעיירה עם עורך דין בשם ג'ורג' טאקר, בכיכובו של סקוט פוטר מהסדרה Friday Night Light, והוא צד את עיניה, אך מתברר לה שהוא מאורס ללמון ברילנד, בכיכוכבה של גיימי קינג, בתו של הרופא עמה היא חולקת את המרפאה שלה. ללמון יש סוד שהיא מסתירה מארוסה, היא ניהלה רומן ועדיין יש לה רגשות לראש העיר, לבון הייס (קרס וויליאמס), שהוא גם חברה הטוב ביותר של זואי בעיירה. הגבר השני עמו היא מעורבת ואף מתמזמזת כבר בפיילוט לאחר שהיא משתכרת הוא השכן שלה, המוזיקאי המחוספס טום לונג (רוס פיליפס). לי זה קצת צורם. מה הבעיה ליצור את משולש האהבה (או אולי מדובר במרובע) לאורך העונה ?
מבחינת הליהוק, מדובר במקבץ נאה מאד של שחקנים טובים. רייצ'ל בילסון מתוקה אבל עדיין נשאלת השאלה האם היא יכולה להחזיק סדרה כשחקנית ראשית. למזלה, יש לה צוות מסייע טוב מאד החל מסקוט פוטר הנהדר וכלה בג'יימי קינג וקרס וויליאמס המוכשרים ששיחקו ביותר מסדרת טלוויזיה אחת וכבר הוכיחו עד כמה הם טובים.
לסיכום, ההתרשמות הכללית שלי מהסדרה היא שיכול מאד להיות שהיה עדיף לו היה מדובר בסרט טלוויזיה (כמו "ד"ר הוליווד" שהיה סרט קולנוע) או במיני סדרה, משום שקשה לי להאמין שבהפקה יוכלו למשוך את הסדרה במשך עונה או יותר. במידה וזה בכל זאת יקרה הרי שהסדרה תהפוך לאופרת סבון משעממת נוספת של הרשת. הוכחה לכך ניתנה בירידה ברמה של הפיילוט שהיה מצוין לפרק השני שהיה בדרגה אחת פחות טוב מהפיילוט. כמו כן, רייצ'ל בילסון עדיין טעונה הוכחה בתור שחקנית ראשית, עובדה שגם ראשי ה CW, עדיין ספקניים לגביה וזו גם הייתה ההתלבטות היחידה שלהם לפני שאישרו את הפיילוט לסדרה.
אז, לראות או לא לראות ?
נכון לעכשיו, אפשר לראות, אבל לקחת בחשבון שמהר מאד הסדרה עשויה להפוך לעוד אופרת סבון. אז, אוהבי סוג הסדרות הללו יהנו מעוד אחת לאוסף, אנשים שסולדים מכך יכולים לוותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה