האנה מגיעה לאירופה ומצטרפת למשפחה בת 4 נפשות בשעה שהיא ממשיכה לברוח בכדי להיפגש עם אביה במקום שקבעו מראש. בסופו של דבר רק אחת מהנשים תשרוד: האם זו האנה או הרוצחת המרושעת ?
מדובר בסרט אקשן משובח מאד. אין בסרט רגע דל וכמעט ולא עוצרים בו לשנייה בכדי לנוח. כמו כן, יש מקבץ של סצינות לחימה משובחות, אם כי דווקא האחרונה, בין שתי הנשים קצת אכזבה.
הרעיון נחמד מאד, אם כי לא הכי מקורי. מדובר בשילוב של הסרטים "רוצי לולה רוצי" ו"באפי קוטלת הערפדים".
מבחינת התסריט, לסרט אקשן שכזה אין כמעט טעם שיהיה תסריט היות והאקשן משחק תפקיד חזק מאד. לכן, לעיתים התסריט הופך למען צפוי אבל עדיין הצופה ממשיך להיות מרותק למסך.
בגזרת השחקנים, יש שני שחקנים מוכרים כגון: אריק באנה, בתור האב אריק וקייט בלאנשט, בתור הרוצחת המרושעת. השניים עושים עבודה טובה, אם כי קייט מעט תיאטרלית לעיתים. גם סרשה רונן, אשר מגלמת את האנה, עושה זאת בצורה טובה מאד ומצליחה להעניק לדמות של ילדה רוצחת בת 16 רוך ותמימות.
אז, לראות או לא לראות ?
חובבי סרטי האקשן יאהבו מאד את הסרט, גם שאר הצופים לא ישארו אדישים. אז כן, כדאי לראות.
Ironclad – לאחר מלחמה בין ברוני אנגליה למלך ג'ון בתחילת המאה ה 13, הצליחו הברונים לאלץ אותו לחתום על "המגנה כרטא", אשר מעניקה חופש לעם האנגלי (מהי ההגדרה של "עם" היא דבר שונה לחלוטין ממה שחושבים). ג'ון החליט לצאת למלחמת נקם ואחת הפעולות שלו הייתה לכבוש את טירת רוצ'סטר. הסרט מספר את סיפור ההגנה של הברון דה אולבני וקבוצתו על הטירה.
מדובר בסרט שממשיך את הקו של השנים האחרונות אודות סרטים וסדרות על אותה תקופה, כאשר הסרט המדובר ביותר היה של ראסל קרואו, "רובין הוד". אבל מלבד סצינות מלחמה לא מציע הסרט כמעט דבר. קיים ניסיון ליצור רומן בין אשת קורנהיל, ליידי איזבל, לאיש מסדר הטמפלרים, מרשל, אבל מלבד הסיפור של אהבה אסורה, הוא לא ממש היה מעניין.
נקודה מעניינת לגבי הרומן הנ"ל היא, ששוב בתעשיית הסרטים מציירים את הנשים כסיכון לגבר הנלחם. סצינה אחרי שמרשל נכנע לתשוקותיו ושוכב עם ליידי איזבל, כוחותיו של המלך ג'ון מצליחים לפרוץ אל הטירה ומרשל מפסיד בפעם הראשונה. המסקנה: בגלל שהוא שכב איתה הוא הפסיד.
המשחק בסדר גמור, אולם הצילום נעשה בצורה גרועה מאד ולעיתים בסצינות המלחמה המרובות לא ניתן להבחין מי הורג את מי ומי למעשה מנצח. במידה וזוהי הייתה כוונתו של הבמאי, אזי הוא עושה עבודה גרועה ולא צריך להמשיך לביים סרטים, במידה והוא לא הבחין במוצר הסופי שלו סימן שהוא במאי גרוע וראוי שלא יאחוז במצלמה, בשתי האפשרויות: הוא עשה עבודה גרועה.
אז, לראות או לא לראות ?
מדובר בסרט ארוך, כשעתיים, ולכן רק מי שאוהב את סוג הסרטים הללו, על אותה תקופה או סצינות מלחמה, יכול לצפות, אבל גם אותם אני מזהיר מראש: מדובר בסרט בינוני במקרה הטוב. כל השאר יכולים לדלג על הסרט.
תכלס נהניתי ממש מ'האנה' אבל הסוף באמת היה ממש מאכזב!!
השבמחקלסרט 'האנה', מעבר להיותו שילוב של ז'אנרים באופן החביב על התעשייה כיום, אקשן עם עיבוד פוסט מודרני של אגדות ילדים, וכו', יש גם ערך מוסף לצופה המתקדם.
השבמחקהצילום וזוויות הצילום והעריכה מופתיים, ויש דיבור חזק על אוסקר בתחום הצילום. עבודת הצילום כל כך מרהיבה וקצבית, שחלק מההנאה מהסרט היא הנאה חושית גרידא, ללא קשר לתכנים המוצגים בו. וורייט התבטא בקשר לכך לגבי סרטיו, ואמר שהאסתטיקה הוויזואלית חשובה בעיניו ממש כמו התסריט והליהוק, כאילו יש לה חיים משל עצמה. למי שמתעניין בתחום 'שפת הקולנוע', כיצד השוטים מתכתבים זה עם זה ויוצרים שפה משל עצמם, אשמח להרחיב את הדיבור במסגרות אחרות. למיטיבי לכת: סצינת המרדף אחרי הילדה בין המכולות בנמל צולמה בשוט אחד, מה שיוצר ניגוד מטורף בין המתח החד כסכין לתנועות הארוכות והאיטיות של המצלמה.
לגבי התכנים: מאחורי האקשן החלול שמתבטא בריצות אינסופיות, סאלטות מכות ויריות יש גם כמה רעיונות מוטמנים על רשע, טבע האדם, נאציזם, אלימות וחינוך/אילוף ילדים. האם ילד שחונך לאלימות ממש כמו אילוף חיות זירה: האם יש לו בחירה? האם אדם שאולף לציד יכול לגלות גם רגשות, רוך, תמימות בניגוד להתניות שלפיהן אולף?
אז הסרט מציע גרסה משלו לכל אגדות הילדים האלימות שילדים מורגלים בהם, כמו אגדות האחים גרים.
אך לאורך הסרט מקנן הרעיון שאדם איננו מכונה או חיה מאולפת, וגם אם אולף או אפילו שובט לאינסטינקטים של ציד וטרף, (יש רפרור לתקופה הנאצית באמצעות שני הרוצחים השכירים הגרמנים שצועקים לקורבנם הנמלט "רוץ, חזיר, רוץ"- התירוץ הרשמי של פושעים נאצים היה שרק מילאו פקודות. הסצינה שבה יש ציידים גרמנים וקורבן חסר ישע מעלה, כמובן, שאלות על מרחב הבחירה האנושי בסיטואציות של התניה אלימה.)
גם האנה עצמה, שהיא מעין שיבוט אנושי שאולף ללוחמנות מקצועית עומדת בפני רגעים של מבחן: האם תסתגל לרוך, חום משפחתי, חיברות, ידידות?
אז מי שמעוניין למצוא גם רבדים נוספים מעבר לאקשן הקצבי ולצילום המרהיב, ולצאת עם איזשהו דיון פנימי מהסרט, (סרט טוב מכל ז'אנר חייב להשאיר שאלות פתוחות ודיון פנימי אצל הצופה), יוכל למצוא אותו שם. השאלה אם הדיון הזה מעמיק או מחדש משהו או מביא זווית חדשה לשיח, זו כבר שאלה אחרת לגמרי- ותלויה בטעם האישי שלכם.